Quotation_auto על שמות 24:18

ויקחו לי תרומה. לפי שלמעלה אמר ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל. לרמוז שאחר שירד השי"ת על הר סיני לתת התורה לישראל. היה רוצה לעמוד בקרב ישראל מצד חבתם. ומתאוה שיעשו לו מקדש מלך ובית ממלכה. ואולי חשב השם יתברך שישראל יעירו לבם ורוחם בהתעוררות חזק. ויאמרו מה היום מיומים. כי אחר שנתן לנו תורתו ומצותיו. למה לא חזר אל מכון שבתו אל השמים. אלא שהוא עומד ויושב בראש ההר. כי אולי הוא רוצה לעמוד בקרבנו ובקרב תורתו שנתן לנו. ולזאת ההתעוררות כתב למעלה ומראה כבוד ה' כאש אוכלת וגו'. כי זה הפסוק הוא מיותר. ולא היה לו לכתוב אלא ויכס הענן ויקרא אל משה וגומר. ויהי משה בהר ארבעים יום. אבל הפסיק בפסוק ומראה כבוד ה'. לומר שנשתהה שם מדעת ומתאוה. בענין שיראוהו בני ישראל ויחשבו בלבם מה זה ועל מה זה. וזהו לעיני בני ישראל. וכשראה שעמד משה בהר מ' יום והשכינה נגד בני ישראל ולא העירו רוחם ונפשם. בא הוא עצמו ית' ואמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. ועשו לי מקדש וגו'. ויש לנו להודות לקבלה שמעשה העגל היה קודם המשכן. ולפי שמשה הרבה והפציר בתפלה ונאמר לו סלחתי כדברך. רצה הקב"ה לזכות את ישראל בעשיית המשכן לכפר על מעשה העגל. ולכן כמו שכתב בעגל ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב. כך התנדבו למשכן זהב וכסף ונחשת לכפר על מעשה העגל. ואם בשכר העבירה בא להם זכות המשכן. בשכר המצוה על אחת כמה וכמה. היינו דכתיב מור ואהלות קציעות כל בגדותיך. אל תיקרי בגדותיך אלא בגידותיך. כי לפי שחטאו ישראל ושבו בתשובה זכו במשכן. וזהו שאמרו גדול בעל תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות. ולכן סמך בכאן עשיית המשכן לישיבת משה בהר מ' יום. ורצה לאחר מעשה העגל. כי ראוי היה שלא יכתבו. באלו אמרו מאחרין ולא מקדימין:

ואמר ותנח התיבה בחדש השביעי לפי שכבר נחו המים הזדונים. ובכאן רמזו במדרש הנעלם על מעלת החדש השביעי הוא חדש תשרי שבו נברא העולם ובו תקנת המועדות ובו כפרת יום הכיפורים שהוא בחדש השביעי ואז ישב השם על כסא קדשו לשפוט תבל בצדק. וזהו ותנח התיבה שהוא כדוגמת כסא הכבוד כדכתיב בכסא ליום חגינו בחדש השביעי הוא חדש תשרי. על הרי אררט הם כל מיני מדות הדין שיצאו מכח נחש הקדמוני שנתקלל בארור אתה מכל הבהמה ותרגומו ליט את וזהו דוגמת לוט ההולך את אברם. ולולי זה מה לנו שיכתוב בתורה שנחה התיבה בחדש השביעי או בחדש העשירי וכן על הרי אררט או על הרי חשך. אלא להודיענו רמיזה גדולה מרחמי השם שנהג עם בריותיו ורחם עליהם לתת לעולם שארית כמו שהוא מרחם ביום הכפורים ואולי על זה נרמז בכאן ויהי מקץ ארבעים יום רמז לארבעים יום של יום הכיפורים שירד משה מן ההר דכתיב ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה עד שנתקבל ברצון ונפתחו שערי שמים לכל בעלי תשובה וזהו ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה. וכן רמזו גם כן כל זאת הפרשה על העתיד בענין העורב והיונה עד שאמרו עד יבשת המים זה אליהו התשבי שהוא מתושבי גלעד וזהו יבשת כמו תשבי וכתוב באליהו והעורבים מביאים לו לחם ובשר. וכן אמרו במדרש הנעלם כי בענין היונה רמוזים הגליות וכנסת ישראל היא משולה ליונה דכתיב יונתי בחגוי הסלע. ובעונה נשתלחה ונתגרשה כדכתיב שלח מעל פני. וזהו וישלח את היונה מאתו בגלות בבל ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה שהכביד מלך בבל עולו עליהם וכתיב שם ובטרם יתנגפון רגליכם על הרי נשף:

ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה המקום. אצל מחנה ישראל. בענין שמשם יביאו לכם מאכל ומשתה. אחר שאין אתם יכולים לסבול ולעמוד בלא אכילה. ויעל משה לבדו אל ההר. וחתם המאמר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה. לפי שהוא היה יכול לסבול וליהנות מזיו השכינה בלי מאכל ומשתה. אבל האחרים נשארו למטה לאכול ולשתות כפי כחם: