Chasidut על שמות 25:8

עוד נ"ל לתרץ קושית המזרחי מהיכי תיתי הא שיהיה מלאכת המשכן דוחה שבת דעשה ולא תעשה הוא, עיין שם. והנ"ל בזה דמסברא הוי אמינא דמצות עשה, הוא דוקא במקום שציוה ית"ש לעשות איזה דבר כמו ציצית ותפילין וכדומה, אבל מה שציוה שלא לעשות, אף דכתבו בלשון עשה מכל מקום אינו מצוה לעשות, לא הוי מצות עשה, כמו וביום השביעי תשבות (שמות כג יב), דהשביתה אינו עשה, רק שביתה ממלאכה דהיינו שלא לעשות מלאכה, אימא דלא הוי עשה והכל הוי לא תעשה, אם כן עשה דועשו לי מקדש (שמות כה ח), דוחה לא תעשה. אבל האמת הוא כיון דאפקיה רחמנא בלשון עשה, עשה הוא דהכי גילתה התורה דנחשבת לעשה, כמו דקיימא לן בכל לאו הבא מכלל עשה, והבן. וזה דברי הפסוק (שמות לה א) אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם, ציוה לעשות דייקא, היינו בלשון עשה והוי עשה, ומפרש מה היא, ששת ימים וגו' וביום השביעי יהיה לכם קדש היינו עשה, על כן שבת שבתון היא לה', ר"ל אף בדבר שצריך לעשות לה' כגון לבנות מקדש, גם כן שבתון בו דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, והבן כי זה גם כן נכון הוא בס"ד.

דהנה אמרו חז"ל (במ"ר פי"ט ח') משל לשפחה שטינף בנה פלטון של מלך, אמר המלך תבא אמו ותקנח צואת בנה, כך תבא הפרה אמו של עגל ותקנח צואת בנה. והקשה האלשיך דהנה אם היתה הפרה מכפרת עון העגל, היה המשל צודק, אך לא כן הוא רק לטהר את הטמא מת. ותירץ כי הנה טומאת מת בא מחטא הקדום חטא עץ הדעת עטיו של נחש, ולאשר הזוהמא אשר המית את האדם כרוכה בו, מתפשט לטמא הנוגע בו או המאהיל עליו, ורק הזוהמא היא המטמאה. והנה כשעמדו על הר סיני פסקה זהומתן (שבת קמ"ו ע"א), והיה נפסק המיתה והטומאה, והעגל החזיר הזהומא והביא המיתה והטומאה, נמצא טינוף המדבק בנטמא למת הוא על ידי העגל, לכך תבא אמו שהיא הפרה, ותקנח שהיא מטהרת מטומאה זו ומקנחת הזוהמא הנדבקת בנטמא למת. ואמר טינף פלטין של מלך, כי כל אדם מישראל העובד ה' הוא פלטין של מלך, כי היכל ה' הוא כאמרו (שמות כה ח) ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, עד כאן דברי האלשיך הגם שאין זה לשונו, וש"י. והנה ידוע (עיין זוהר ח"א ל"ו ע"ב) כי קודם החטא היה כתנות אור באל"ף ותורה אור, ולא היה מסך המבדיל בין האדם ובין התורה והחכמה, ובקל היה מתעצם עם התורה והחכמה שיהיה הוא ותבונתו אחד, ועל ידי הזוהמא של החטא נעשה כתנות עור בעי"ן עור בעד אור והוא המסך המבדיל, ר"ל הזוהמא הכרוכה בו היא המבדלת בין התורה והחכמה ובין האדם, וגם הלומד התורה והחכמה, מכל מקום אינו מתעצם בו והיא קנין חוציי ולא קנין עצם. ועל פי זה יתבאר בקש שלמה לידע סודה של פרה אדומה שהיא תבא אמו וכו', דמה ענין כפרת עון העגל לטהרת הטומאה שהפרה מטהרת, אמר אמרתי אחכמה, ר"ל אהיה בעצמו החכמה כאשר פירש בעל קרבן ראשית לדרכו, והיא רחוקה ממני, ר"ל רק קנין חוציי, והיינו מפני הזוהמא הכרוכה המבדלת והיא המטמאה. וזאת ידוע שכריכת הזוהמא נצמח מהעגל, על כן שפיר תבא אמו ותקנח וכו', והיא סודה של פרה אדומה, והבן כי נכון היא בס"ד. והנה היה עולה על הדעת כי הטומאה אשר סיבתה העגל היה על ידי אהרן, אם כן אהרן הוא הגורם להטומאה. אבל לא כן הוא, כי איתא במדרש (ויקרא רבה פ"י ס"ג (ויק"ר י' ג')) כי טעמו של אהרן היה באותו ענין, אמר מוטב יתלה הסרחון בי ולא בהם, אמר לו הקב"ה הואיל וכך עשית לא תזוז מן הפלטין שלי לעולם, שנאמר (ויקרא כא יב) ומן המקדש לא יצא, עד כאן דברי המדרש. ופירש בספר ברית שלום בפרשת שמיני, על פי דאיתא בגמרא (זבחים מ"א:) תנא דבי רבי ישמעאל מפני מה נאמר בפר כהן משיח אל פני פרוכת הקדש (ויקרא ד ו), ובפר העלם דבר של ציבור נאמר אל פני פרוכת (ויקרא ד יז), ולא נאמר הקדש, משל לבני מדינה שסרחה על המלך, אם מיעוטן סרחו פמליא שלו קיימת, ואם רובן סרחו אין פמליא שלו קיימת, עד כאן. והנה אהרן ידע כי אם לא יזדקק הוא, מכל מקום יעשו, כי הוא לא עשה כלום רק השליך זהב באש, והם בכשפים הוציאו, ואם הם יעשו לבדם הרי הסרחון בהם ויסתלק קדושתו ח"ו, אמר מוטב יתלה הסרחון בי, כי אם היא עושה כן, הרי יש עליהם זכות שהם אינם חייבין כל כך, כי ראו אהרן מזדקק לדבר, מסתמא ראוי לעשות כן, ואם כן כיון שרק הוא העיקר החוטא, לא הוי רובן חטאו והקדושה לא יסתלק, אם כן לפי זה אין מסירת נפשו ורוחו ונשמתו בשביל קדושת שמו ית' גדול מזה, והבן. וה' הבוחן סרעף וכליות אמר הואיל וכך עשית שלא יסתלק קדושתי, במדה שאדם מודד מודדין לו במדה זו אני מודד לך, לא תסתלק אתה מקדושתי, עד כאן דבריו בשינוי הלשון ודפח"ח. אם כן לפי זה כי הטומאה היה בלא אהרן, כי אם לא היה אהרן מזדקק לדבר גם כן היו עושין, והטהרה נצמח על ידו כי אם לא היה אהרן מזדקק, היה מסתלק הקדושה מעל ישראל ח"ו, ושוב לא היה השכינה שורה בתוכם, ולא היה אחד מישראל פלטין של מלך, ולא היה צודק המשל שתבא אמו לקנח, כי דוקא בפלטין צודק המשל, כי מחוייבת היא לנקות הפלטין, מה שאין כן חדר של הדיוט מה לן בזה אם נשאר מזוהם, אם כן לא היה טהרה כלל. אבל על ידי אהרן שכונתו היה לבל יסתלק הקדושה, וה' רצון יראיו יעשה ולא נסתלק, ובפרט באמת לפני המקטריגים שאין יודעים מחשבתו נתלה הסרחון באהרן ולא נסתלק הקדושה, וכיון שלא נסתלק הקדושה הרי כל אחד מישראל פלטין של מלך, והוי המשל צודק ותבא אמו ותקנח, אם כן הרי הטהרה מצויה, אם כן לפי זה אדרבא הטהרה נצמח על ידי אהרן ולא הטומאה. וזה פירוש הפסוק וידבר ה' אל משה, מה דבר ואל אהרן, ר"ל ועל ידי אהרן נצמח לאמר זאת חקת התורה היינו הטהרה כמו שמפרש אחר כך, שעל ידי אהרן נצמח שיוכל לאמר זאת, דהיינו הטהרה נצמח על ידו ולא הטומאה כפי העולה על הדעת, ולפי זה נתיישב גם הלאמר שדקדק האלשיך, והבן. ועל פי זה מבואר דברי רש"י (ד"ה זאת) זאת חקת התורה, לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה מצוה זו ומה טעם יש בה וכו', דר"ל דבאמת נגלה הטעם תבא אמו וכו', רק השטן ואומות העולם אינם מודים במעלת ישראל שכל אחד מישראל הוא פלטין של מלך, רק אדרבא כל איש מישראל הוא שפל ונבזה אצלם, אם כן לפי זה אין צודק הטעם הנ"ל, והיינו שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל באונאת דברים שהם שפלים ונבזים, כדי שיוכל לומר מה המצוה זו ומה טעם יש בה, כי לפי שפלותן נסתר הטעם, לכך כתיב זאת חקת התורה לשיטתייהו, כדי שלא יתחלל שם שמים שיאמרו מעשה כשפים הם, כמו שמצינו במדרש (במ"ר פי"ט ח') בגוי אחד ששאל את ר' יוחנן בן זכאי ואמר תורתכם מעשה כשפים, שהטמא מת מביאים אפר וזורקים עליו ואומרים טהור טהור. אבל לישראל עם קרובו נגלה הטעם. אבל לעתיד ונגלה כבוד ה' ויתגלה מעלת וקדושת ישראל לעין כל, אז יתגלה הטעם לעין כל, והבן כי נכון הוא בס"ד.

הָעִנְיָן הוּא כָּךְ, שֶׁכָּל הָעוֹלָמוֹת לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (ישעיהו מ״ג:ז׳): לִכְבוֹדִי בְרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, דְּהַיְנוּ בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה לֹא נִבְרָא אֶלָּא לִכְבוֹדִי. וּכְבוֹדִי הַיְנוּ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (שמות כ״ה:ח׳): וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עיין של"ה [מסכת תענית] דף ס]: בְּתוֹכוֹ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בְּתוֹכָם, מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בְּתוֹךְ כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל. נִמְצָא כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל נִקְרָא לְבוּשׁ, וּלְבוּשׁ נִקְרָא כָּבוֹד, כִּי רַבִּי יוֹחָנָן קָרֵי לְמָאנֵהּ מְכַבְּדוּתָא (שבת קיג).