Chasidut על שמות 29:45

אך את שבתותי תשמרו פירש רש״י כל אכין ורקין מועטין למעט שבת ממלאכת המשכן והקושיה מפורסמת אדרבה הוא רבוי לגבי שבת שמרבה לאסור אפילו מלאכת המשכן אמנם נודע האמור בזוהר מהו שבת שמא דקב״ה דאיהו שלים מכל סטרוי וכיון שהוא שלם בכל מיני שלימות בודאי לא תחסר כל בה והנה העושה מלאכה הוא מפני שצריך לאותו דבר וזולתה היה חסר ומשלים חסרונה על ידה אמנם שבת דאיהו שלים מכל סטרוי ואינו חסר כלום אין צריך למלאכה להשלים איזה חסרון ולכן אמרו רז״ל שיהא בעיניך כאלו כל מלאכתך עשויה ואין מחסור דבר שהרי בשבת אלהותו יתברך מתפשט ומתגלה בבני ישראל ואיהו שלים בכל סטרוי בכל מיני שלימות ואם מורה היפך ח״ו מראה שאינו מהם ואין בו השראתו כביכול ואמנם לא לבד מלאכת הדיוט אסור בשבת אך אפילו מלאכת המשכן רצה לומר משכן נקרא על שם (שמות כ״ט, מ״ה) ושכנתי בתוך בני ישראל שהקב״ה שוכן בתוך בני ישראל והאדם צריך להיות משכן אליו ואם לא טהור הוא מחלאת עוונותיו ומעכב השראת שכינתו ברוך הוא בשבת יסיר מלבו גם דבר זה שלא יעצב על זה רק ישמור שבת כהלכתו וישמח בהשם יתברך שלפניו הוא רעוא דרעוין ושמחה ונמצא אפילו מלאכת המשכן שיעשה דבר הצריך אליו שיהיה משכן להשם גם זה ממעט בשבת וזהו למעט שבת אפילו ממלאכת המשכן שהוא לצורך המשכן:

ונחזור לענינינו לדברי זקני הגאון מהרש"א ז"ל, דכינויים אלו שמשותף בהן גם בני אדם, אין שמו של הקב"ה נקרא כן. והנה יש להבין איך שייך לתארו ולכנותו כלל בתארים שמשותפים בהן בני אדם אף לתואר וכינוי. ויתורץ על פי מה שפירשתי הפסוק (פרשת עקב, דברים י יב) מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'. דהנה שמעתי דבאמת אין רחמנות וחנינה וחמלה בטבעי הברואים, רק הוא השפע מרחמנות הבורא על ברואיו. ונמצא כל מה שנראה רחמנות לשום נברא, הכל הוא רחמנותו יתברך שמשפיע מרחמנותו יתברך על ברואיו, עד כאן שמעתי ונתקבל לי. ונראה לי דכן הוא בכל התוארים כמו חכמה וכדומה, על כן תקנו חכמינו ז"ל (ברכות דף נ"ח.) בנוסח הברכה שמברך על ראיית חכמים, שנתן מחכמתו, או שחלק מחכמתו, וק"ל. וזה יצא ללמד על כל הכלל כולו, דהוא יתברך מקור החכמה והמדע וכל הטובות, ואין זו שום דבר נוסף למהותו רק עצם אלהות, ואם כן איך יהיה זה בברואיו, רק הוא השפעה מאתו יתברך. ועל פי זה מבואר הפסוקים מה ה' שואל מעמך, מעמך דייקא, כי אם ליראה שאין בו יתברך שאיננו ירא מפני כל, על כן זאת מאתך, אבל שאר כל מדות הטובות הם השפע מאתו יתברך. ועל פי זה מתורץ הקושיא הנ"ל, דבאמת אין שום נברא שותף ע"ד האמת בתוארים אלו כלל וכלל, רק מה שתמצא אפס קציהו בברואיו, אינו שלהם רק שלו יתברך, והוא בעצמו מעין רחמנותו הגדולה שמשפיע ממנו על ברואיו, כנ"ל. ועל פי זה פירשתי הפסוק (תהלים קמה ט) טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו. דנראה שהוא כפל ענין במילות שונות. אבל לפי מ"ש יתבאר היטב, דאמר טוב ה' לכל, וקשה הא הברואים גם כן משותפים במדת טוב, דכמה וכמה בני אדם טובים ורחמנים בטבע יש בעולם, ומטיבים עם כל לפי היכולת שבידם מצד הרחמים, לזה אמר ורחמיו על כל מעשיו, ר"ל דרחמיו יתברך מושפע על כל מעשיו, ואם כן אף הרחמנות הנ"ל אין מתייחס להם רק לו יתברך, והבן. והנה בילקוט תהלים סימן קמ"ה ורחמיו על כל מעשיו, ר"י דסכנין בשם ר' לוי טוב ה' לכל, ומרחמיו הוא נותן לכל הבריות. ועל פי זה פירשתי (בתפלה למשה תהלים כה יב) גם כן הפסוק מי זה האיש ירא ה', דה"א דהאיש, משמש במקום מן, או של, כמו אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, שפירוש רש"י דזה אשוריו ותהילותיו של האיש. ועל פי זה יבואר מי זה האיש, ר"ל איזה דבר הוא של האיש, לזה אמר ירא ה', אבל שאר כל הדברים הם השפעה מאתו יתברך. ועל פי זה פירשתי גם כן מה שאמר שלמה המלך ע"ה (סוף קהלת יב יג) סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא וגו' כי זה כל האדם. ר"ל רק זה אשר ירא, הוא כל אשר לאדם, אבל שאר כל הדברים הם השפעה מאתו יתברך כנ"ל. ועל פי זה פירשתי גם כן הפסוק (ישעיה (נד טו) נ"ד ט"ו) הן גור יגור אפס מאותי מי גר אתך עליך יפול. ר"ל דאמר יתברך לישראל הן זאת מה שהאדם גור יגור, דהיינו שירא מאלקים, הוא אפס מאותי, ר"ל שאין זה ממני. אבל שאר כל הדברים כמו ג' הסימנים שאמרו רז"ל (יבמות ע"ט.) שיש באומה זו ביישנים רחמנים גומלי חסדים, הוא משום שיש לישראל דביקות יותר להבורא יתברך מכל הברואים ושוכן ביניהם, כאמור (שמות כט מה) ושכנתי בתוך בני ישראל, על כן יש להם השפעה יותר מכל הברואים ממדותיו יתברך, וביישנים הוא שורש ענוה, כי העזות היפך הביישן, וק"ל. וזה אמרו יתברך דרק היראה הוא אפס מאותי, אבל שאר המדות טובות מי גר אתך, דהיינו הש"י השוכן אתך עליך יפול, משרה ומשפיע עליך ממדותיו, ויפול לשון השראה, כמו על פני כל אחיו נפל (בראשית כה יח), והבן גם זה. ועל פי זה תפרש אמרם ז"ל במו"ק (דף כ"ז ע"ב) אמר הקב"ה אין אתם מרחמין עליו יותר ממני, ולא אמר לא תרחמו עליו יותר. רק דהכי פירושו, דהלא לא יצוייר לכם רחמנות עליו יותר, רק מה שהוא ממני דהיינו השפעה מרחמנותו, ואם כן דעת לנבון נקל דלא אפשר שתרחם עליו יותר, וע"כ כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, והוא נתן הרחמנות לסיבה נודעה לו יתברך ואפס זולתו. ונחזור לענינינו לפרש הפסוק שהתחלנו, כי שמעתי לפרש הפסוק (תהלים פ"ה) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף, (תהלים פה יג) גם ה' יתן הטוב. על פי שמקשין חכמי האמת איך שם הויה ב"ה מקור הרחמים כנודע הוא בהיפוך אתוין, דיו"ד קודם לה"א, והלא מוסכם בפי חכמי האמת דאותיות כסדר בדרך אבג"ד הוא רחמים, ולהיפך בדרך תשר"ק הוא דין. והשיבו דבאמת באבג"ד היו"ד קודם לה"א בצירוף, דהיינו א' וגם ב', הוא ג'. ועוד גימ"ל, הוא וא"ו. ועוד ד', הוא יו"ד, ואחר כך ה"א, והבן. והנה אמרו חז"ל במסכת שבת פרק הבונה (שבת דף ק"ד.) אתי דרדקי לבי מדרשא ואמרו מאי דלא אתמר כוותי' בימי יהושיע בן נון, אלף בית אלף בינה, ר"ל למוד תורה, ג"ד גמול דלים, עד כאן. ונמצא לפי זה מי שעוסק בתורה ובגמילות חסדים, נמצא מקיים ומצרף אבגד, אם כן הויה אצלו כסדר והוא רחמים. מה שאין כן אם אינו עוסק בתורה ובגמילות חסדים, נמצא עוקר אותיות אבג"ד דהא אין מקיימן, וממילא דהוי השם בהיפוך אתוון והוא דין. ועל פי זה מבואר הפסוק הנ"ל אמת מארץ תצמח, היינו התורה דנקרא אמת, דכתיב (משלי כג כג) אמת קנה, וכמו שדרשו חז"ל בברכות (דף ה' ע"ב) על פסוק (משלי טז ו) בחסד ואמת יכופר עון, עיין שם. ואמר מארץ תצמח, דלא בשמים הוא, וצדק משמים נשקף, כי העושר מלפניו והכל שלו ומידו נתנו לו, ור"ל אם עוסקין בתורה ובגמילות חסדים, אז גם ה' אף שהוא בהיפוך אתוון, יתן הטוב כי אזי הוא ישר ולא הפוך ח"ו, עד כאן שמעתי. ועל פי זה נראה לי לפרש מה שאמרו חז"ל (ב"ר ל"ג ג') דרשעין מהפכין מדת הרחמים למדת הדין. דהיינו דר"ל דמהפכין מדת הרחמים, דהיינו שם הויה שהוא מדת הרחמים, מהפכין אותו בהיפוך אתוון, ועל ידי כן נעשה ממנו מדת הדין כנ"ל. ועל פי זה מבואר הפסוק כי ההרים ימושו וגו', דהיינו אף שזכות אבות ואמהות יתמו, רק וחסדי דייקא מאתך לא ימוש, שתעסוק בגמילות חסדים דהוא השפעה ממדת חסד שלי כאמור, וברית שלומי לא תמוט, היינו התורה שנקרא ברית כמו שנאמר (ירמיה לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. וגם נקרא שלום, כמו שדרשו חז"ל בברכות (דף ח' ע"א) על פסוק (תהלים נה יט) פדה בשלום נפשי, עיין שם פירוש רש"י (ד"ה פדה) דהיינו תורה דכתיב בה (משלי ג יז) וכל נתיבותיה שלום, אז אמר מרחמך ה' דייקא, והבן. ועל פי זה נ"ל לפרש במה שאמרו חז"ל (ר"ה דף י"ח.) על הא דכתיב (שמואל א' ג יד) אם יכופר עון בית עלי בזבח ומנחה, ואמרו בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה וגמילות חסדים, עד כאן. נ"ל הטעם משום דאמרו חז"ל (ויק"ר י"ז ד') אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה. והנה בבני עלי לא מצאנו הגזירה רק בעסקי נפשות, וצריך לומר דעונש גרם שלא להתנהג עמהם בדרך הרחמים, ואם כן כד יעסקו בתורה וגמילות חסדים דאז יחזקו מדת הרחמים כאמור, אם כן ממילא דבטל גזירתא. ועל פי זה יתבאר הירושלמי שהתחלנו, דהן הן דברי הירושלמי לפרש קרא הנ"ל דכי ההרים ימושו כמו שפרשתי, וזהו דבריו אם ראית זכות אבות שנתמוטטה וכו', לכו והדביקו בחסד דהיינו שיעשו חסדים. וזה אמרו מכאן ואילך וחסדי מאתך לא ימוש, כמו שפירשתי דקאי על חסד שיעשו ישראל וכו', אז אמר מרחמך ה' כמ"ש והוא היעוד, אבל וחסדו מאתך וגו' לאו יעוד היא, רק ציווי לכך מביא כל הפסוק.

יפת הויה ליפת וישרי שכינתיה (בראשית ט כז). דאי אפשר לפרש וישכון באהלי שם שיפת ישכון באהלי שם, כי מה ברכה הוא זו, על כרחך לומר דקאי על הויה הנזכר מקודם בפסוק, ואי אפשר לומר כפשוטו רק שכינתו ית' כידוע למשכילים השוכן אתנו ושכנתי בתוך בני ישראל (שמות כט מה), שהוא בחינת שכינה השוכנת בתחתונים והוא מקור נשמת ישראל.