Chasidut על שמות 32:1

או יאמר אל כל ישראל. כי הנה נודע אשר בכל מעשה ישראל לכל חטאתם ולכל עוונותם לא התחילו הם בעבירה ח"ו מימיהם. כי אם הערב רב שהיו ביניהם מיוצאי מצרים הם הם שהחטיאו את ישראל בכל פעם. כמו בעגל שנאמר (שמות ל"ב, א') ויקהל העם וגו'. ומבואר בזוה"ק בכמה מקומות (חלק ב', מ"ה:) שאין העם אלא ערב רב. וכן (במדבר י"א, א') ויהי העם כמתאוננים, וכדומה. רק שאחר כך פיתו את ישראל גם כן. ונאמר (שם שם, ד') וישובו ויבכו גם בני ישראל. וכן (שם כ"ה, ג') ויצמד ישראל לבעל פעור, וכדומה. והעיד הכתוב על משה רבינו ע"ה כי קיים בנפשו מאמר אב החכמים בדברי קבלה (משלי ט', ח') אל תוכח לץ וגו' הוכח לחכם וגו'. ולא רצה כלל להוכיח את הערב רב, משום אל תוכח לץ, כי אם את ישראל לבד במה שנשתתפו עמהם, או על שלא מיחו בהם. ומי שיש בידו למחות ולא מיחה העבירה נקראת על שמו כמאמר חז"ל (שבת נ"ד:) בפרתו של רבי אלעזר בן עזריה. ולזה אמר הכתוב אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, לישראל דייקא הוכיח כדין הוכח לחכם, ולא להערב רב המלאים זוהמא.

עוד יתבאר אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה (שמות לח כא). כי פקודי היינו המצות, כמו שתרגום אילין פקודיא, ועל פי אמרם ז"ל (שבת פ"ז ע"א) בשבירת הלוחות נשא משה קל וחומר בעצמו, מה פסח שהוא מצוה אחת, אמרה תורה (שמות יב מג) כל בן נכר לא יאכל בו, והיינו מומר שנתנכרו מעשיו (זבחים כ"ב ע"ב), כל התורה כולה וכל ישראל מומרין על אחת כמה וכמה, עד כאן. ונמצא אלולי המשכן שכפרה, היה פסולין לתורה ולמצות, העדות לזה שכל התורה תליא במשכן אשר פוקד היינו נחסר, כמו ולא נפקד ממנו איש (במדבר לא מט), על פי משה, היינו הלוחות הראשונות שנחסרו מאתנו על פי משה על ידי משה שנשא קל וחומר, מזה יבואר דכל התורה תלוי במשכן שכפרה על זה. והנה מבואר במפרשים הטעם שהמשכן כופר על חטא העגל, משום שהתיקון צריך להיות בדוגמא, והנה הם אמרו עשה לנו אלקים אשר ילכו לפנינו (שמות לב א), לזה עשה משכן לה' האלקים האמת שילך לפניהם. ועל פי זה שיעור הפסוק כך הוא, אלה פקודי המשכן, ר"ל דכל המצות עקרן המשכן שהם תלוים במשכן, כמ"ש דהמשכן כפרה על חטא זה, שאלולי הכפרה היה פסולין להתורה ומצות, ואמר הטעם שכפרה משום דהוא משכן לה' אלקים אמת והוא דוגמא להחטא, על כן הוי התיקון והעדות לזה שאלולי הכפרה היה פסולין, אשר פוקד על פי משה כמ"ש והבן, (ועיין באור החיים שפירש אלה פקודי המשכן כעין זה, אבל על פי הקדמה אחרת, והוא העירני לזה הפירוש).

ועוד כיון בפסוקים אלו (תהלים ט"ז) הנ"ל, להתפלל על שמירה מאויביו שלא יכנסו לארץ ישראל, כי המזמור נאמר בזמן הבית, בהקדים דברי הרמב"ן בפסוק (בראשית טו ו) ויחשבה לו צדקה הנאמר באברהם. ותורף דבריו כי הניתן בעד איזה זכות, יש לדאוג כי תאבד הזכות ויאבד המתנה. אבל אם הוא בחנם בתורת צדקה, אין לדאג כיון שמתחלה בתורת מתנה וצדקה ניתן, אם כן אף אם אינם כדאי מתקיים. אף אנו נאמר כי אם הארץ היה ניתן מהשם יתברך מתחילה לנו בזכותינו, היה מקום לומר כיון שאין לנו עכשיו זכיות יוקח מאתנו. אבל כיון שמתחילה לא ניתן בזכותינו רק ירושה מאבותינו, כדאיתא במסכת בבא בתרא (דף קי"ט ובמסכת ע"ז (דף נ"ג ע"ב), ורק להאבות ניתן בזכותם וזכותם לא נתקלקל, ולכולי עלמא לא תמה זכות אבות בימי דוד, ואף שתמה אחר כך לאיזה מאן דאמר, מכל מקום ברית אבות לכולי עלמא לא תמה, כמבואר בגמרא (שבת דף נ"ה (ע"א), ובמדרש רבה בחקותי, ויק"ר פל"ו ה'). ונקדים דהקשו בגמרא דע"א דף נ"ג ע"ב על הפסוק (דברים יב ג) ואשריהם תשרפון באש, מכדי ארץ ישראל ירושה להם מאבותיהם, הרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ומשני כיון דפלחו ישראל לעגל, גלו דעתיהו דניחא להו ואסרו, והבן דאם עבדו ע"א והקריבו להם, גלו דעתיהו דניחא להן בעבדות ובהקרבה. ובהקדמת הטעם על מה דחלוקת יהושיע לא היו מחזירין זה לזה ביובל, אף דגם כן ירושה הוא להם מאבותיהם, וקיימא לן (ביצה ל"ז ע"ב) כרבי יוחנן האחין שחלקו, לקוחות ומחזירין זה לזה ביובל, דבזה לא שייך אין ברירה כיון דהוברר על פי גורל ונביא ואורים ותמים, והגורל היו על פי ה' כמבואר בגמרא (ב"ב דף קכ"ב.) שהיה צווח וכו', וזה טעם נכון מאד. ועל פי זה יתבארו הפסוקים שהתפלל דוד (תהלים טז א) שמרי אל מאויבים אף שאין אני כדאי, כי חסיתי בך ולא יתחלל שם שמים באמרם אי אלקיהם, ומפרש מה החסיון (תהלים טז ב) אמרתי, דהיינו שישראל אומרים לה' אדני אתה ומקבלין אותו לאדון עליהם, ואמר עוד טובתי וכו', כי ארץ ישראל נקראת ארץ טובה, כנאמר (דברים ח ז) כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה, וכאמרם ז"ל במסכת ברכות (דף ה'.) שלשה מתנות טובות וכו', אלו הן תורה וארץ ישראל, ור"ל טובתי שקבלתי ממך דהיינו נתינת ארץ ישראל, בל עליך החיוב ליתן, רק (תהלים טז ג) לקדושים וכו' ולא בזכותינו, כמו דקיימא לן ארץ ישראל ירושה לנו מאבותינו, ואם כן אין ראוי שיטלו האויבים אף שאין אנחנו כדאים, ובאמת טענה זו מספקת אם לא חטאו, אף שלא היה בידם מצות ומעשים טובים, והבן. ואמר אחר כך שמא תאמר איך יתכן דארץ ישראל ירושה להם, הלא רבו עצביהם של האמוריים שנאסרו האשרות, והלא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואם כן לא היו עצבים כלל כקושית הגמרא, לזה אמר (תהלים טז ד) ירבו עצבותם כמו עצביהם, ומתרץ הוא הואיל אחר מהרו, דהיינו דישראל מהרו לאחר, ולכך אמר לשון מהרו, דעד שהמלך במסיבו וכו' (שיר השירים א יב, עיין שבת פ"ח ע"ב). ועוד דהלא מפורש בתורה (שמות לב א) וירא העם כי בושש משה ואלו המתינו עד חצי היום, שוב לא היו חוטאין, וגלו אדעתיהו דניחא להו בל אסיך וכו' בלשון בתמיה, וכן בל אשא את וכו', הוא על פי קושית הגמרא שם בע"א ודלמא דוקא בעגל ניחא להו, ומשני שאיוו לאלקות הרבה ודו"ק, והיינו את שמותם, ואם כן גלוי אדעתייהו דניחא להו. והנה מבואר במסכת ב"ב (דף קכ"ט:) דנחלה אין לה הפסק, ועל פי זה יתבאר להלן דמפרש שלא תאמר איך יתכן דירושה הוא לנו, אם כן היה ראוי להחזיר זה לזה ביובל בחלוקת יהושע, לזה אמר (תהלים טז ה) ה' מנת חלקי וכו' אתה תומיך גורלי, ואם כן לא שייך אין ברירה, לכך (תהלים טז ו) חבלים נפלו לי בנעימים, דלי היינו עולמות כמבואר במדרש פרשת במדבר אין לי, אלא עולמות, כמ"ש שם. אף נחלה שפרה עלי, דנאה להקרא עלי בשם נחלה שאין לה הפסק, דאין צריכין לחזור זה לזה, והבן.