Chasidut על שמות 32:13

זכור לאברהם וגו' אשר נשבעת להם וגו' (שמות לב יג). (נתבאר בפרשת נח בסוף הסדר), ועיין רש"י (ד"ה לאברהם) שפירש אם כסא של שלש רגלים אינה יכולה לעמוד, קל וחומר כסא של רגל אחד. והקשה הנזר הקודש הא גם למשה יש זכות אבותינו אברהם יצחק ויעקב, והוה ליה כסא של ד' רגלים. ויש ליישב על פי הזוהר (תקו"ז יב כ"ז ע"ב) דשל נעלך (שמות ג ה) היינו דאשתלף מגופא תתאה, ואיתיהב ליה גופא עילאה, ואם כן מיושב קושיא זו, והבן.

אלא דלפי זה צריך להבין טעמייהו דרבנן דאמרי אם כן מאי אוי דקאמר דאשבועתא דמבול לא הוי אמר אוי, אלא אגלות משום בכל צרתם לו צר, הא לפי דבריו שפיר קאמר אוי לי שנשבעתי על המבול, כלומר אוי לי על הגלות משום שנשבעתי על המבול, ולכך עכשיו שנשבעתי על הגלות איני יכול להפר, ולכך אוי דבכל צרתם לו צר, דלולי שבועת המבול היה יכול להפר שבועה דגלות כמבואר. אמנם לפי מ"ש למעלה אתי שפיר טעמייהו דרבנן דסברי דבאמת שבועת המבול אין לו התרה משום שקבל טובה, והשתא הכי קאמרי רבנן אם כן מאי אוי לי דקאמר על הגלות משום שנשבעתי כבר על המבול, ועכשיו על הגלות מי מיפר לי, זה אינו הא אף שיכול לשאול אשבועתא דגלות דהוא שבועה לעצמו, מכל מקום אינו יכול לשאול אשבועא דמבול דהוי שבועה להעולם, ואין מתירין אלא מדעתו ורצונו משום שקבל טובה, אלא על כרחך כולא אשבועתא דגלות קאי, ולא כדסבר רבה בר בר חנה הפירוש במאמר הבת קול כדברי הברית שלום, ומה דקאמר מי מיפר לי ולא היפר לעצמו, היינו כמו שכתב מהרש"א בחדושי אגדות שם, דגם המתחרט צריך התרה מאחרים ואין הקב"ה מיפר לעצמו כי אם על ידי אחרים, אם כן היה לו לרבה בר בר חנה לומר מופר לך. נמצא דרבה בר בר חנה היה סובר דשבועת המבול יש לו התרה (וכדברי המשנה למלך), ורבנן סברי דאין לו התרה משום שקבל טובה וכדכתיבנא. ועל פי האמור יש לפרש הפסוק (שמות לב יג) זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך וגו', דלכאורה תיבת להם אך למותר. אמנם לפי מ"ש יובן, על פי מה דאיתא במנחות (דף נ"ג.) שדרשו בפסוק (תהלים טז ב) טובתי בל עליך, אמר הקב"ה איני מחזיק טובה אלא לאברהם יצחק ויעקב שהודיעוני תחלה בעולם, עיין שם. אם כן היינו דדייק ואמר אשר נשבעת להם, דאלו היה נשבע לנו היה מקום להתיר, מה שאין כן מה שנשבע להאבות שכביכול קבל טובה מהם, אין לו התרה מבלעדי רצונם וכאמור, והבן.

וה' אמר המכסה אני מאברהם וגו' (בראשית יח יז), ואברהם היו יהיה לגוי גדול וגו' (בראשית יח יח), כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' (בראשית יח יט). בב"ר (פמ"ט ב') מתן תורה גיליתי לו, גיהנם גיליתי לו, ודינה של סדום למחר איני מגלה לו בתמיה, עד כאן. ותמהו מאי שייכות יש דוקא למתן תורה וגיהנם, בהדי דינה של סדום. ונ"ל דהא רש"י (ד"ה המכסה) פירש המכסה אני, לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו אני נתתי לו את הארץ וכו', ועיין רשב"ם איך נמשך לזה כי ידעתיו, וז"ל: המכסה אני וכו', ואני יודע שבניו ישמרו דרך ה' ויזכו להביא עליהם את אשר דבר לאברהם לתת להם את ארץ כנען, ואלו העיירות מנחלת בניו הם, ואיך אחריב קרקע שלו ושל בניו שלא מדעתו, עד כאן דבריו ופירושו נכון מאד. אבל קשה דלרשב"ם צריך לומר דארץ ישראל נחלת בניו הוא ולא שלו, והלא כבר נאמר (בראשית יז ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך וגו', וכן קודם ברית בין הבתרים נאמר (בראשית טו ז) לתת לך את הארץ הזאת. ומיהו לא קשה מידי, דבאמת כמה פעמים נאמר רק לזרעך נתתי וגו', כמו בברית בין הבתרים שם (בראשית טו יח) ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וגו', וכן בפרשת העקדה (בראשית כב יז) נאמר וירש זרעך את שער אויביו, ובאמת לא נתן רק לזרעו, דכל ימיו הכנעני היה בארץ, ועל כרחך דעיקר הנתינה לזרעו. על כן בעיקר כריתת ברית, וכן בהבטחת העקדה שהם עיקר הקיום, נאמר רק הזרע, וכן אמר משה (שמות לב יג) אשר נשבעת להם בך וגו' אתן לזרעכם. והא דנאמר במקומות אחרים לך, היינו דברא כרעיה דאבוהו (עירובין ע' ע"ב), והוי כאלו נתן לו, ואף דרק בני בנים חשובין כבנים ולא יותר, כמו שפירש רש"י בפסוק (בראשית כא כג, ד"ה ולניני) אם תשקור לי ולניני ולנכדי, וכאן לא ירשו את הארץ עד כמה דורות ודור רביעי מיורדי מצרים, כמו שפירש רש"י בפסוק (בראשית טו טז, ד"ה ודור) ודור רביעי ישובו הנה, עיין שם. מכל מקום האבות הם לכל הדורות כאב ממש לכל ישראל, ולכך אין קורין לאבות אלא לג' (ברכות ט"ז ע"ב), לפי שהן יסוד וקיומן של ישראל, וגם מבואר במפרשים דהוי כנחלתו מטעם הנ"ל, דלך היינו לאחר התחיה, והנה כדי שלא יקשה לאביהם שמשחית מנחלת בניו, צריך להודיע לו דהוא בעון יושביה כעת. והנה קיימא לן (גיטין י"ג ע"ב) דהמקנה למי שלא בא לעולם, לא קנה, ואף רבי מאיר מודה בזה וליכא מן דפליג, ואם כן אין מקום קושיא לאברהם, מיהו הא קיימא לן ב"ב דף קמ"ד ע"ב ובשולחן ערוך חושן משפט סי' ר"י (ס"א) דאם היה בנו, קונה משום דדעתו קרובה אצל בנו וגמר ומקנה, עיין שם. וישראל נקראו בנים למקום (שבת ל"א ע"א), ואף דמבואר שם ב"ב דף קמ"ח ע"ב בעובדא דההוא דאמר לדביתהו וכו', דכל היכא דלא מעברה לא קנה, וכן קיימא לן בשולחן ערוך חושן משפט סי' ר"י (ס"א), נראה דהיינו משום דלא ידע אם תלד לא גמר ומקנה, וזה לא שייך גבי השי"ת דיודע הכל וגמר ומקנה בבנו, והבן. ועל פי זה יתבארו הפסוקים הנ"ל, כי הנה נאמר (בראשית ב ב-ג) ואעשך לגוי גדול, ובאמת הדברים תמוהין איך יעשהו לגוי גדול, ולא שייך לומר רק גוי גדול יצא ממך, ונ"ל דעל כן דרשו (ב"ר ל"ט י"א) משאני עושה אותך כבריה חדשה. ולדעתי זה הדבר אשר דברנו, כי הוא אב ממש לכל ישראל עד סוף כל הדורות, וכל אחד מישראל שייך בו לומר ברא כרעיה וכו', ולכך אמרו רז"ל (תנדבא"ר פכ"ג) דכל אחד מישראל מחויב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, והבן זה דברא כרעיה דאבוהו והוא והם איש אחד, ואם כן הוא בעצמו הגוי גדול הזה, והיינו (בראשית יב ג) ואעשך לגוי גדול. וזה שאמר הכתוב המכסה אני מאברהם וגו', והלא אברהם היו יהיה לגוי גדול, דהיינו שהוא בעצמו יהיה, והיינו הכפל היו יהיה, דאם הוי אמר יהיה, הוה אמינא דהכונה רק על שיצא ממנו גוי גדול, לכך אמר היו יהיה, ר"ל היו דהיינו הויתו, ור"ל בעצמותו יהיה לגוי גדול כנ"ל, ואם כן נחלתם הוא נחלתו וראוי להודיעו, ושמא תאמר גם הם איך יזכו דהוי לדבר שלא בא לעולם, לזה אמר כי ידעתיו כפירוש רשב"ם וכמ"ש דבבנו קנה, וז"ש הטעם למען אשר יצוה את בניו וגו' ושמרו דרך ה', דאז נקראו בנים למקום וכר' יהודה בפרק קמא דקדושין דף ל"ו (ע"א), ובזה ניחא מה דיש לדקדק לפירוש רשב"ם מה זה דאמר ושמרו דרך ה', הא לא נאמר שום תנאי בנתינת הארץ לזרעו. ולפי מ"ש אתי שפיר דלא קנו רק אם נקראים בנים, וזהו אם עושים רצונו של מקום. ועוד יש כונה בזה לומר אף דשרה עדיין לא מיעברה, לזה אמר כי ידעתיו שבודאי יהיה לגוי גדול, אם כן בכהאי גוונא קנה וכמ"ש לעיל, אם כן נחלתם היא נחלתו, והיינו דמסיים למען הביא ה' את אשר דבר עליו, עליו דייקא והבן כי נכון הוא בס"ד. ויש עוד מקום אתי לומר בכונת הפסוקים, על פי מה שאמרו רז"ל (ב"ב דף קט"ז.) כל מי שמניח בן כמותו לא נאמרה בו מיתה, כי נחשב כאלו חי, וכן כתב רש"י כאן (ד"ה למען) על בית אברהם לא נאמר וגו'. ועל פי זה מפרשים (מלכים א' ב א-ב) ויצו דוד את שלמה בנו לאמר, (מלכים א' ב ב) אנכי הולך בדרך כל הארץ, וכן מפרשים הפסוק (מלכים ב' ד א) ואשה אחת וגו' צעקה אל אלישע לאמר עבדך אישי מת וגו'. והיינו ואעשך לגוי גדול, כי עמך כולם צדיקים כי בעבודתנו לא עזבנו אלקינו. והיינו דברי המדרש ואעשך לגוי גדול כשיקבלו ישראל את התורה, כי אם הבנים הולכים בדרכי אביהם נחשב כאלו הוא חי, והיינו ואברהם היו יהיה וגו' כנ"ל, כי ידעתיו וגו' ושמרו דרך ה', ואם כן ילכו בדרך אביהם ונחשב כאלו הוא חי, והיינו למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו, עליו דייקא, ואם כן ראוי להודיע לו, והבן זה. ועל פי מ"ש יש לפרש המדרש הנ"ל, דהכי קאמר מתן תורה גליתי לו, ואם כן ידע דהוא והם אחד ואין ראוי לעשות שלא מדעתו, ואתי שפיר דמרומז בקרא הך דמתן תורה מהפסוק שנאמר היו יהיה לגוי גדול, על פי דברי המדרש הנ"ל על פסוק ואעשך וגו' כנ"ל, והבן. אלא דאכתי לא הונח לנו הא דאמר גיהנם גיליתי לו. וכדי לישב ולפרש כל דברי המדרש הנזכר, אפרש הא דמתן תורה גיליתי לו באופן אחר, גם כן על פי הדברים אשר כתבתי דהמזכה לבנו קנה אף שאינו בעולם, הנה יסוד דין זה הוא מטעם דזכין לאדם שלא בפניו (עירובין פ"א ע"ב), אבל אם הוא חוב, ודאי אינו מועיל קנין שלא בפניו, וזה ברור. והנה נ"ל דאף דשבח הארץ רבה היא, מכל מקום יש קצת חוב בחד צד, כי (במדבר יג לב) ארץ אוכלת יושביה היא אם אינם עושים רצונו של מקום, כי קדושתה רב, על כן היה אריות אוכלים בשמרונים (מלכים ב' יז כה), ואינה סובלת תועבה כמו שנאמר (ויקרא כ כב) ולא תקיא הארץ אתכם וגו', מה שאין כן אם ידורו במקום אחר ישבו אף אם יחטאו. אבל זה אינו, דגם זה בעצמו זכות, דמשום הכי צריכין לשמור דרך ה'. ועוד דלצדיקים טובה היא והם העיקר, והרשעים הם טפל ולא חיישינן אם חוב היא להם, ובעל כרחך הטפל נמשך אחר העיקר, ושמא תאמר מאן יימר הלא יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח כא) עלול לחטא והוי חוב, ואין חבין לאדם אלא בפניו (עירובין פ"א ע"ב), ולא נקנה הארץ כלל לזרעו, וזה אמר מתן תורה גיליתי לו וגיהנם גיליתי לו, כי במתן תורה נאמר (דברים כט יד) ואת אשר איננו פה. וכתבו המפרשים דהיינו משום דזכין לאדם שלא בפניו, וצריך לומר דהשי"ת זיכה לכל דורות ישראל בארץ הק' והם בניו עד סוף כל הדורות וכמ"ש. וגם י"ל דדור המדבר זיכו לבניהם, אף דקיימא לן בחושן משפט סי' ר"י דבן הבן לא חשוב כבנו לענין זה, ומכל שכן בהתרחק הדורות, מכל מקום י"ל כיון דהיה ס' ריבוא, זה כולל כל היצורים וגם כל הנשמות הוי כאלו כל הדורות היו אז. אבל יתכן יותר לומר דהשי"ת זיכה לכל הדורות והבן, ואם כן היסוד של מתן תורה הוא דזכין לאדם שלא בפניו, אף דחוב הוא לרשעים שנענשין, מכל מקום הצדיקים הם העיקר ורשעים הם טפלים. ולפי זה בלא ראיית הגיהנם, הוי י"ל דבאמת לצדיקים הוי זכות שקבלו את התורה, והמקבלים שכר כמצווים ועושים דגדול מאינו מצווה ועושה (קידושין ל"א ע"א), אבל לרשעים דחוב לגבייהו לא הוי כמקבלי התורה, ואם כן אין נענשים רק שמפסידין השכר, וכעין ששמעתי מפרשים על פסוק (תהלים נח יב) ויאמר אדם אך פרי לצדיק, אבל יש אלקים שופטים בארץ, דבאמת נענשים הרשעים בעונש רע ומר, עד כאן. והיינו מטעם שכתבתי דהרשעים טפלים, וזה כבר ידע אברהם דראה הגיהנם בברית בין הבתרים עיין שם בתרגום יונתן, אם כן מזה מוכח דהצדיקים עיקר, ושפיר זכו הבנים בירושת הארץ צריך להודיע לו כדי שלא יקשה לו כשראה חורבנם בלי ידיעתו. והיינו דברי המדרש מתן תורה גיליתי לו, גיהנם גיליתי לו, ודינה של סדום איני מגלה לו, בתמיה ודו"ק. ועל פי זה אתי שפיר גם כן ושמרו דרך ה' אף שהוא נותן בלי תנאי, מכל מקום על אופן זה טובה היא, ולכך זכו, כנ"ל נכון בס"ד. ועל פי זה יתפרש (תהלים יד ז) מי יתן מציון ישועת ישראל, ועל פי זה נבאר מה שאמרו רז"ל (סנהדרין דף צ"ח ע"א) אין בן דוד בא אלא או בדור שכלו זכאי או בדור שכלו חייב, דבדור שכלו זכאי ואין בהם חטא ראוי לבא, ובדור תערובות כיון שיש גם צדיקים הרי רשעים נטפלים אליהם, ואם כן הרי הדור בכלל הקבלה ונענשים על חטאם ומעכבים בחטאם הגאולה. אבל בדור שכלו חייב ואין ביניהם צדיקים כלל, אם כן חוב הוא לכולם ואין כל הדור בכלל הקבלה ואין ראוי לעונש, לכך בן דוד בא כיון שאין חטא בעולם. ועל פי זה אתי שפיר הפסוק דמייתי הגמרא (סנהדרין צ"ז ע"א) כולו הפך לבן טהור הוא (ויקרא יג יג), ופירש רש"י (ד"ה) כולו כלבן הארמי. וקשה טובא (א), למה דוקא נקט לבן, וכי לא היה רשע אחר בעולם. ועוד קשה מהו הלשון טהור הוא. ומיהו גם זה יש לישב דאיתא דבדור שבן דוד בא הקב"ה מוחל כל עונותיהם והבן, ולפי מ"ש יתישב גם כן. ועוד קשה למה נקט כולו הפך, לימא כולו לבן. ולפי מ"ש אתי שפיר הכל, דהטעם שאינם מתייחסים רק אחר יעקב ולא אחר לבן שיקרא על כל פנים אבינו מצד אם, היינו משום שאנחנו שומרי התורה מתייחסין אחר יעקב שומר התורה, וכמו שמפרשין במאמר (הגדה של פסח) מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו וכו'. ועל פי זה נ"ל לפרש (בפרשת תבוא, דברים כו ה) ארמי אובד אבי, ר"ל שהוא אבד אותה המעלה שהיה נקרא אבי, ואם כן כשכלו חייב שאינם בכלל קבלת התורה כמ"ש, אז נהפוך הוא שמתייחסין אחר לבן ולא אחר יעקב. וז"ש כלו הפך לבן, היינו או כולו זכאי או כולו חייב והבן, ואז טהור הוא מן החטא כמ"ש ודו"ק. והנה דרשו רז"ל (ברכות דף ח'.) שערי ציון (תהלים פז ב), המצוינים בהלכה, והנה ודאי טוב יותר אם יבא בדור שכלו זכאי שאז יהיה בשמחה, וידוע מה שפירשו משיח מציאה ועקרב (סנהדרין צ"ז ע"א), ור"ל משיח יבא או בבחינת מציאה והיינו זכו, או בבחינת עקרב אם ח"ו לא יזכו, והבן. וכן מה שפירשו (ירמיה ח טו) קוה לשלום ואין טוב וגו', וידוע מ"ש (בחולין דף ק"א ע"ב) ולא נקראו בני ישראל עד שעת מתן תורה עיין שם, אם כן הדור שאינם בכלל הקבלה אינם נקראים ישראל. והיינו מי יתן מציון ישועת ישראל, ר"ל שיהיה ישועתם מחמת שיהיה מצוינים בתורה ובמצות דהיינו שיהיה דור זכאי, כי אם בשוב ה' את שבות עמו יגל יעקב כי יהיה בשמחה כמ"ש, וגם ישמח ישראל כי אז יהיה בכלל ישראל, וישמח ישראל בעושיו (תהלים קמט ב) במהרה בימינו אמן.