קבלה על שמות 32:13

ונשאר לנו להודיעך מה טעם הזכיר בפסוק זה מידת יעקב שהיא אמת ומידת אברהם שהיא חסד, ולא הזכיר מידת יצחק שהיא פחד. דע שמידת אברהם שהיא החסד ומידת יעקב שהיא סוד הרחמים שהיא האמת, הוצרך להזכיר בפסוק זה; אבל מידת יצחק שהיא מידת הפחד לא הוצרך להזכירה מן הטעם שהזכרנו למעלה. ואם תקשה ותאמר: והכתיב וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור (ויקרא כו, מב), הרי זכר בפסוק הזה שלושתן? דע כי בפסוק זה לא הזכיר מידותיהן, אלא הזכיר הברית שכרת עמהם להיטיב לבניהם. ראיה לדבר כמו כן: זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת וגו' (שמות לב, יג). הלא תראה כי השבועה בפסוק זה לא באה על ג' אבות, אלא להטיב לישראל, כמו שנאמר: ותדבר אליהם ארבה את זרעכם (שם) וכן הדבר בפסוק 'וזכרתי את בריתי יעקב' וגו', כי הברית והשבועה אחת היא. אבל כשהזכיר ברית יעקב וברית יצחק וברית אברהם, רצה לומר שראוי להיטיב לישראל בסיבת הברית והשבועה מצד הדין; כמי שיש לו פיקדון אצל חבירו ותובעו ממנו בדין, כן ברית אברהם יצחק ויעקב אנו מבקשין אותו מלפני י"י יתברך מצד הדין. וזהו הסוד של שני ענינים האלו שרמז בפסוק אחד ואמר: אם אין ישראל ראויין ליתן להם מצד הדין, תן להן מצד החסד, וזהו 'תתן אמת ליעקב חסד לאברהם', ואם אינן ראויין מצד החסד, תן להם מצד הדין ומצד השבועה שנשבעת לאברהם ליצחק ויעקב. ולפיכך אמר בסוף פסוק זה: אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם. אבל כשהזכיר מידת אברהם ומידת יעקב בפסוק אחד, הטעם כדפירשנו לעיל. וה' יורנו דרכו הנכונה אמן:

אופן שלשה עשר
איתא במדרש רבה פרשת כי תבא (דב"ר פ"ז י') שאמר הקב"ה למשה ב' שבועות נשבעתי, סלח נא (במדבר יד יט), אעברה נא, לבטל שתיהן אי אפשר, אם אתה רוצה לבטל אעברה נא, אי אתה יכול לבטל סלח נא. הענין הוא לפי שהקב"ה נשבע לכלות את ישראל, וביקש משה זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך (שמות לב יג), נמצא אי אפשר לך לבטל השבועה שנשבעת לאבות, וגילה משה דעתו שסבירא לה שאין החכם יכול להתיר הנדר לעצמו, (כמ"ש התוספות בפרק המוכר את הספינה ב"ב דף ע"ד.) על ההיא מעשה דרבה בר בר חנא, שהבת קול אמרה אוי לי שנשבעתי, ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי. והקשו התוספות (ד"ה ועכשיו) והלא יכול החכם להפר את הנדר בעצמו, עיין שם שיש פלוגתא בין הפוסקים בזה. והנה גילה משה דעתו שס"ל (שיכול)[שאין יכול]החכם להפר לעצמו הנדר, ולכן אמר ויחל משה (שמות לב יא), שאמרו רז"ל (ברכות ל"ב ע"א) שהתיר לו [ל]הקב"ה את הנדר. והנה אחר כך כשאמר משה שמעו נא המורים (במדבר כ י), שנשבע הקב"ה לכן לא תביאו את הקהל הזה וגו' (במדבר כ יב), בא משה לדון כמאן דאמר שהחכם יכול להפר לעצמו, וביקש מהקב"ה שהוא יתיר הנדר לעצמו כדאיתא בפרק אין דורשין (חגיגה דף י.). ועל זה אמר משה ה' אלהים אתה בעצמך החלות, ונרמז בו לשון התרת שבועה, נמצא גם (אתה)[עתה]בקש שיהא נדרו מופר. וז"ש אשר מי אל בשמים ובארץ, מי יוכל ומי יחוש חוץ ממך, ואשר דבר מלך שלטון מי יאמר לו מה תעשה (קהלת ח ד), לכן אעברה נא. אז השיב לו הקב"ה לבטל שתיהן אי אפשר, אם אתה רוצה לקיים סלח נא שנשבע הקדוש ברוך הוא לכלות את ישראל, ומשה ביטל אותה בשביל שבועה הראשונה שנשבע לאבות, והלא טענה זו אינה טענה שהרי החכם יכול להתיר לעצמו, אלא ודאי שסבירא ליה למשה לפסוק הדין שאין יכולת לחכם להתיר הנדר לעצמו, אם כן אי אפשר לקיים אעברה נא, כי מי הוא זה שיתיר הנדר להקדוש ברוך הוא, והרי דינין סותרין זה את זה. אמר ליה הקדוש ברוך הוא רב לך, אתה בעצמך סבירא לך בשעת עשיית העגל שאי אפשר לחכם להתיר הנדר בעצמו, רק צריך רב אחר להתיר לו הנדר, כמו שכתוב לא יחל דברו, הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו (ברכות ל"ב ע"א), אם כן לך בעצמך סבירא לך שצריך רב אחר להתיר הנדר ואי אפשר להתיר לעצמו, ואם כן איך אתה רוצה בעצמך שאני אתיר את הנדר לעצמי, שזה סותר ההלכה הראשונה שפסקת. לכן אל תוסף דבר אלי עוד בפעם זאת בדבר הזה לסתור הדין מעיקרא:

לבד בך נזכיר שמך. רזא דשמא קדישא, כללא דעשרין ותרין אתוון, וכנ"י לא מתברכא אלא מגו שמא דא דאקרי בך, כד"א אשר נשבעת להם בך. בך יברך ישראל. כי בך ארוץ גדוד. ובזמנא דשלימו אשתכח, לא הוה מתפרש דא מן דא. ואסיר לאפרשא דא מן דא, אתתא מבעלה, לאו ברעיוני, ולאו בדכירו, בגין דלא לאחזאה פרודא. והשתא בגלותא פרודא אשתכח, דמגו עאקו דכל זמנא וזמנא, אנן עבדין פרודא, לאדכרא ההוא שם, בר מבעלה, בגין דאיהי שכיבת לעפרא, והיינו לבד בך נזכיר שמך.