Chasidut על שמות 33:20

וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל וגו' (בראשית יח א). בב"ר (פמ"ח א') כתיב (תהלים יח לו) ותתן לי מגן ישעך זה אברהם, וימינך תסעדני בכבשן האש ברעבון ובמלכים, וענותך תרבני מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם, שהיה יושב והשכינה עומדת, הדה"ד וירא אליו ה', עד כאן דברי המדרש. והוא תמוה מאי דמסיים הדה"ד וירא אליו ה', דאינו ענין לכאן, רק הוה ליה לסיים הדה"ד והוא יושב. ועוד קשה מהיכן מוכח שהשכינה עומדת. ועוד יש לדקדק דפתח בהקב"ה ומסיים בשכינה. והנ"ל דהנה יש להבין דברי רז"ל ביבמות פרק החולץ (יבמות דף מ"ט ע"ב) במנשה דהרג לישעיה דאמרו מידן דייניה וקטליה, אמר משה רבך אמר כי לא יראני האדם וחי (שמות לג כ), ואת אמרת ואראה את ה' צבאות יושב על כסא רם ונשא (ישעיה ו א). ומקשה בגמרא קשיא קראי אהדדי, ומשני לחלק בין אספקלריא המאירה ובין אספקלריא שאינה מאירה, עיין שם בגמרא. והנה אתמהא מה הרעש הזה על ישעיה דוקא, הלא כל התורה אמרה וירא אליו ה', ומה בין וירא לואראה, אלא שזה מדבר על עצמו וזה על זולתו, והיא תמיה רבה לענ"ד. ועוד יש לדקדק בלשון הגמרא דלמה לו להביא יושב על כסא וגו', דאין ענין זה לנידון הקושיא. ונראה דקושיא חדא מתורצת בירך חברתה, דהנה כמה פעמים מתרגם יקרא דה', וכן בכאן בוירא בתרגם יונתן ואיתגלי עליו יקרא דה', וידוע מספר המורה חלק א' ס' כ"ז דכבוד ה', היינו שכינה שכינו רז"ל בלשון שכינה, והיא אור נאצל והשם שוכן בו, ולכך נקראת שכינה והיא בכל וחוצה לכל, ואם כן לא קשה מידי מהא דכתיב כי לא יראני וגו', והבן. אך איתא במסכת (חגיגה דף ט"ו ע"א) בטעות אלישע אחר במט"ט על ידי דאתיהב ליה רשות למיתב לפי שעה, טעה בו משום דאין ישיבה למעלה, היינו מה שנקרא למעלה ישיבה, אין רשות רק למלך מלכי המלכים בעצמו, עיין במהרש"א עד כאן. וידוע דאיתא מט"ט הנאצל, ובודאי כולי האי לא טעה על הנברא רק על הנאצל, והא דאיתא דאפקוהו ומחייהו, היינו על דרך משל מפגם החטא שהגיע לאור הקדוש, לא בעצמותו ח"ו רק בענין הארתה למטה, ומטבע הטוב להטיב והוי כמו עונש, והוא מצד הסגולה שיש בעון וכן בכל החטאים כנודע, ואם כן עיקר הקושיא בישעיה מכח דאמר יושב, ואם קשה משה רבך אמר וכו', אבל בוירא לא קשה, ודו"ק. וזה דברי המדרש מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם, שהיה יושב והשכינה דייקא שכינתו ית' עומדת, ומנין בשלמא אברהם יושב כבר מפורש בקרא והוא יושב, אבל השכינה עומדת מנין דילמא היה הקב"ה, לזה אמר הדה"ד וירא אליו ה', דאם לא כן הא כתיב כי לא יראני, אלא על כרחך היינו יקרא דה' כפירוש התרגום, אם כן מוכח שהשכינה עומדת, והבן. והנה נחזי אנן דאם הוי אמרינן שנגלה השי"ת על הגדולים, היה התגלות בבחינת גדולתו, שאין כבודו של גדולת ה' להתגלה לשפלים, מה שאין כן כשהתגלות הוא לנמוכים ושפלי רוח, ההתגלות הוא גם כן מצד ענותנותו ית"ש שהיא עניו אוהב ענוים, ודעת לנבון נקל כי אם מתגלה בבחינת גדולתו ממש, אין לבשר ודם כח לעמוד לפניו אף לגדול שבגדולים, כי מה יציר חומר נגד מלך מלכי המלכים הקב"ה רבון ושליט על כל עלמין, ומה גם לישב לפניו וכי זה כבודו ית"ש. מה שאין כן כשמתגלה בבחינת ענוה, מתנהג הכל בענוה כאיש אל רעהו, וה' צילך (תהלים קכא ה), כשם שהרואה הוא עניו ומתנהג בענוה, כן הנראה מתנהג עמו בענוה. ואברהם לפי ענותנותו הגדולה, התנהג השי"ת עמו בענוה גדולה שהיה יושב והשכינה עומדת, וזה נלמד מדכתיב והוא יושב, והוא דייקא, דהוה ליה למימר כשיושב, או והיה יושב, אלא בא להורות והוא יושב, והוא דייקא יושב, אבל השכינה עומדת (ועיין בכלי יקר). והיינו אחר שנימול, אבל קודם שנימל כתיב (בראשית יז ג) ויפול אברהם על פניו, כי אז לא היה מקום להתנהג עמו בבחינה זו שהיה יושב והשכינה עומדת, מקוצר המקבל שלא היה יכול לסבול הנבואה מפני ערלתו, ולזה נפל על פניו כנופל לפני המלך, אבל אחר שנימול היה מוכן לקבל הנבואה כהוגן, ולזה היה השכינה עומדת והוא יושב, שהתנהג עמו השי"ת בבחינת ענוה גדולה מצד עצמותו, ולכך כתיב עתה וירא אליו ה' והוא יושב. ובזה יובן המדרש רבה, דהיה קשה ליה דהוה ליה למימר וירא ה' אל אברם, לכך קאמר כתיב ותתן לי מגן ישעך זה אברהם וכו', וענותך תרבני מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם שהיה יושב והשכינה עומדת (כמו שנשמע מן והוא יושב וכמ"ש לעיל), הה"ד וירא אליו ה', ולא וירא ה' אל אברם, להורות כי ההתגלות היה בבחינת עצמותו, דהיינו בבחינת ענוה וכדברי הכלי יקר כנ"ל.

ועל פי זה יש לפרש המדרש הנעלם (שהביא בספר נתיב הישר פרשה זו) וזה תארו, אלמלא לא העיר ה' את רוח הכהנים שידליקו שמן זית, אזי אבדה פליטת יהודה, עד כאן. ולפי מ"ש יובן כי לא כל אדם זוכה לזה להיות שמן הטוב יותר על הראש, אך שמח זבולן בצאתך ויששכר באהלך (דברים לג יח) ובצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז' י"ב). ונ"ל לפרש הפסוק הנ"ל בצל החכמה וגו', דהיינו בצל הידוע בצל שדי ישכון החכמה, בצל דהיינו בצל החכמה ישכון הכסף והבן, וזה הענין יותר ויותר בכהנים כי משרתי ה' המה ועל פיהם יורו, כאמור (דברים לג י) יורו משפטיך ליעקב, (דברים כו ג) ובאת אל הכהן, וכל המחזיקים בתרומות ומעשרות ומתנות כהונה. וזה הטעם הפשוט שיש בזה, כי יהיה לכהני ה' במה להתפרנס ויהיה פנוים לעבודת המלך בשלמות, ונמצא על ידי הכהנים זוכים כל ההמון ישראל, ולכך נאמר (תהלים קלג ב-ג) כשמן הטוב יורד וגו' זקן אהרן וגו'. ועל ידי זה מבואר מדרש הנעלם הנ"ל, והבן. והנה כבר אמרו רז"ל (ברכות ל"ד (ע"א) [ע"ב]) כל הנביאים כולם לא התנבאו אלא למחזיקים וכו', אבל לתלמידי חכמים עצמן עין לא ראתה אלקים זולתך (ישעיה סד ג), והבן זה כי המחזיקים הם נהנים מזוהר של הצדיקים, ועיין בשבילי אמונה שם למה שזכו הסגולה מישראל בחיים, כי הוא על ידי מחיצה בעודם בחומר שהוא מסך המבדיל והבן, ואם כן ראו הנביאים זאת, אבל התלמידי חכמים עצמן עין לא ראתה, דהיינו ששום נביא לא ראה, כי הוא אלקים זולתך היינו זוהר אלקים לבד ולא יראני האדם וחי כתיב (שמות לג כ), והיינו (תהלים קלג ג) כטל חרמון שיורד על הררי ציון, היינו כמו שדרשו (ברכות ח' ע"א) אוהב ה' שערי ציון, (תהלים פז ב) והרים הם הגדולים כמו שנדרש במדרש אשא עיני אל ההרים (תהלים קכא א), והבן זה. ואף תלמידי חכמים אם יש בידם להחזיק, צריכים להחזיק גם כן, כי לולי זאת הוי תורה בלי מעשים כיון שיש סיפק בידם, ועיין שם בשבילי אמונה בשם ספר חנוך בכח בעלי תורה בלי מעשים, ומכל שכן רוב המון ישראל צריכים בהכרח להחזיק בעץ החיים. והנה כבר אמרתי הטעם על מתנות לאביונים בפורים, וכעת אומר דבר חדש בעז"ה על פי דרוש הנ"ל, ומקודם אקדים מה שפירשתי (בביאור המגילה הובא לעיל פרשת ויחי ד"ה ויכל יעקב), על כיון שנפל על אדר שמת בו משה שמח, והוא לא ידע דבז' באדר נולד משה ובז' באדר מת משה (מגילה י"ג ע"ב), עיין שם באורך. והיוצא מזה, דמחמת שנולד משה בזה החדש שהוא מקור הנשמות, על כן היתה תשועה לישראל בזה החדש שהוטבע בהזמן, והבן. ועל כן צריכים אנחנו בזה להמשיך להמקור הן בתורה, כמו שדרשו (מגילה ט"ז ע"ב) ליהודים היתה אורה (אסתר ח טז) זו תורה, ובצל החכמה וגו', והלואי שיספיק והבן, ועל כן קבלו אז התורה מחדש, וכמו שפירשתי (אסתר ח') ליהודים היתה אורה זו תורה כמו שדרשו רז"ל, אף דמקמי הכי הוי, לזה אמר ששון ושמחה מצורף לו, ולא כמו מקודם שהיה רק באונס מפחד כפיית ההר (עיין שבת פ"ח ע"א), והבן. על כן אחי אל נא תרעו, כי העיקר להדמות להמקור בכל מה דאפשר, וח"ו נהפוך להתערב בשמחה עם נשים ובתולות בשחוק וקלות ראש וללבוש מלבוש נכרים.

והנה בראש יש ג' חללים אשר בהן מוח כמ"ש בזה חכמי הניתוח, ונקרא במקובלים תלת מוחין, והם ג' מיני שכליות אשר שורה בראש האדם אשר בחינתם אמור בפסוק חכמים נבונים וידועים, וחיותם מן שם הוי"ה בניקוד צר"י וממנו נמשך שם אהיה. וענין התחלקות השכליות בראש האדם, הוא לפי התחלקות מילואי שם אהיה השוכן בתוכם, כי יש אהיה במילוי יוד"ין ואלפי"ן וההי"ן. ובזה נכון משארז"ל (יומא פ"ו:) גדולה תשובה שזדונות נעשו כזכיות ופעמים כשגגות ואמרו לא קשה כאן מאהבה כאן מיראה. ויובן טעם הדבר, כי אמר הכתוב (ישעיה ו, י) ולבבו יבין ושב. ירצה, כי כח ושכל התשובה שישים האדם אל לבו לשוב לבוראו נמשך ממדת בינה אשר בקרבו, ומדה זו הוא אהיה בג' מילואין אשר חיותם מן הוי"ה בנקוד צר"י כאמור. והנה ענין שם אהיה הוא, כי אין הש"י ניכר רק מצד פעולותיו ושהוא מהוה כל הויות, אבל עצמותו נאמר בו (שמות לג, כ) כי לא יראני האדם וחי, לכן שם העצם הוא שם הוי"ה, ר"ל מצד שמהוה כל הויות.