Chasidut על שמות 34:21

בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה (ויקרא כ״ג:כ״ד).
ואיתא בש"ס (ראש השנה כ"ט:) כתוב אחד אומר זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה לא קשיא כאן בשבת כאן בחול. ביאור הענין, כי כתיב (במדבר י׳:ט׳) ונזכרתם לפני ד' אלהיכם וגו' ובאמת מה שייך אצל השי"ת לשון זכירה, בשלמא אצל האדם, מחמת שיש שכחה לפעמים, שייך אצלו לשון זכירה, שאני אצל השי"ת שאין שכחה לפני כסא כבודו ואין נסתר מנגד עיניו מה שייך אצלו זכירה. רק כל ענין הזכירה הוא הכל מצד האדם. כי במקום שאדם קובע לזכור תמיד בהשי"ת, קובע השי"ת זאת אצל האדם בקביעות, לבל ישכח רגע אחד מהשי"ת, זה נקרא אצל השי"ת זכרון, כמו שכתיב (מלאכי ג׳:ט״ז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ד' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו. וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה בספרו הקדוש (מי השלוח) שספר זכרון של השי"ת נקרא, מה שהשי"ת קובע אצל האדם ד"ת בקביעות. ואיתא בזוה"ק כמה פעמים תרי"ג מצות נקראים תרי"ג עיטין דאורייתא. ובאמת לאיזה ענין הם עצות, לאהבת ד' וליראת ד', הלא אהבת ד' ויראת ד' ג"כ המה מחשבון התרי"ג עטין. ורק שהם עצות לאדם לקבוע אצלו הזכירה הזאת על כל פעולותיו. כי אהבת ד' ויראת ד' הם רק בלב, אבל שגם הגוף ירגיל עצמו להיות נמשך אחר רצונו ית', זאת אין ביכולת רק ע"י התרי"ג עטין. כי על ידיהם מרגיל את הגוף שיתמשך אחר רצונו ית' עם כל פעולותיו. וכן מצינו שהציב השי"ת, שבמקום שנתחלף משער לשער ומצורה לצורה, יש מצוה אחת. דהיינו אצל חרישה לא תחרוש, אצל זריעה כלאים, אצל גלגול עיסה חלה. והיינו מחמת שנשתנה לעילוי יכול אדם לשכוח לגמרי מהשי"ת, ויכול לדמות לו שכוחו ועוצם ידו נתן לו את החיל הזה ועולם כמנהגו נוהג. ועל ידי המצוה יכיר כי השי"ת הוא הנותן. וכן מצות תקיעת שופר מרמז מחמת שבזה היום מתעורר מחסד הראשון שחפץ השי"ת בבריאת העולם, כמו שכתיב (תהילים כ״ה:ו׳) זכור רחמיך ד' וחסדיך כי מעולם המה. ומחמת שנתעורר מחסד הזה, יכול האדם לשכוח בהשי"ת וידמה לו שעולם כמנהגו נוהג, ע"כ הציב השי"ת מצות תקיעת שופר שמרמז שאדם קובע אצלו הזכירה בהשי"ת, שהאדם מכליל עצמו עם כל פעולותיו לרצון הפשוט. וזה הוא כמו שאיתא בש"ס (ראש השנה ט"ז.) זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר, שעל ידי פעולת שופר קובע עצמו בקביעות לזכור תמיד בהשי"ת, כמאמר הכתוב (תהילים ק״נ:ו׳) כל הנשמה תהלל יה, ואיתא במדרש (רבה בראשית י"ד) על כל נשימה ונשימה תהלל יה. וזה הכל כשחל בחול, כי בחול כתיב כי ששת ימים עשה ד' וגו' ואיתא בזוה"ק (אמור צ"ד:) בששת לא כתיב אלא ששת. והיינו כי ששת מרמז על הששה מדות לך ד' הגדולה וגו' שזה היה בריאה מן השי"ת, שהאדם יפעול פעולותיו ע"י המדות האלה. ולזה הוא העצה של מצות תקיעת שופר, שיכלול כל פעולותיו לרצון הפשוט. שאני בשבת כתיב (שמות ל״ד:כ״א) וביום השביעי תשבות, שאז הציב השי"ת לאדם לשבות מכל פעולותיו, כי שבת מרמז כמו שיהיה לעתיד שלא תצטרך למעשה ידיך. ואם יפעל האדם מה בשבת, יכול ח"ו לשכוח לגמרי בהשי"ת. לזה אסור לתקוע בשבת, כי מזו הפעולה הקטנה שאדם פועל יכול ח"ו לשכוח בהשי"ת. וזה הוא במדינה, אבל במקדש היו תוקעין, כי במקדש היה הכרה מפורשת שכל כח הפעולה הוא ג"כ מהשי"ת ולזה אין חשש בשבת שמא יקח לעצמו כח מפעולותיו, כי שם היה הכרה מפורשת שאין לו לאדם שום כח פעולה, ולזה במקדש היו תוקעין:

ועל פי הדברים האלה הבנתי הא דאיתא בר"ה (דף ט' ע"א) דר' ישמעאל יליף מקרא דועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב, מכאן שמוסיפין מחול על הקודש, ור' עקיבא דיליף דמוסיפין מחול על הקודש מבחריש ובקציר תשבות (שמות לד כא), האי ועניתם את נפשותיכם מבעי ליה לכדתני חייא בר רב, ועניתם את נפשותיכם בתשעה וגו', וכי בתשעה מתענין והלא בעשירי מתענין, אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי, (ופירש רש"י [ד"ה כל] הכא קאמר קרא ועניתם בתשעה, אכילת תשעה אני קורא עינוי). ולכאורה הדברים מתמיהין ומפליאין דנימא דהכתוב קורא לאכילה בלשון עינוי. ותו דצריך להבין הטעם שצוה השי"ת לאכול בתשיעי והאכילה חשובה כמו עינוי של עשירי. על כן אני אומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים, ושני הדרשות אחת הן דחד טעם אית להו, דנ"ל הטעם דמוסיפין מחול על הקודש, היינו להעלות ולעשות מחול קודש. וכן המצוה דאכילה בתשיעי נ"ל, משום דאז ביום הכיפורים כל איש מישראל שב בתשובה מסתמא ועולה למדריגה גדולה, וכאלו מקריב את עצמו לקרבן, לכך מצוה שיאכל וישתה בתשיעי, כדי שניצוצי הקדושה אשר נשארו בקרבו יעלו עמו אז, ובזה יהיה עליה כנ"ל.

בהקדים לישב קושית התוספת במסכת שבת (פרק כלל גדול דף ע' ע"א) בתוספת ד"ה על חרישה וקצירה, שהקשו ואם תאמר מנא ליה דחייב שתיים, נימא דלא מחייב אתרווייהו אלא אחד. בהקדים דיש להבין קושית התוספת הנ"ל, דהנה לפי הגרסא יכול עשאן כולן בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת, דמשמע דהטעות היה, רק דהוי אמינא שגם על כולן אינו חייב אלא אחת, אבל הא הוי ידעינן דגם אם אינו עושה רק מלאכה אחת חייב ודאי דלא קשה קושית התוספת הנ"ל, דאם נימא דאינו חייב רק אחת על שתיהן, אם כן קרא למאי אתא, אי לחייב אחת על כל פנים, למה לי קרא הלא בכל המלאכות כולן כן הוא שחייב אם עושה אחת מהן. וגם כן קשה, הלא אם עשה אחת מהן, גם כן חייב כמו בכל מלאכות, ואי קרא אתא לומר דאינו חייב רק אחת כשעשה שתיהן ולא שתים, הלא גם לזה לא צריך קרא, לפי הוה אמינא דקיימינן ביה השתא דחילוק לא ידענא, אם כן גם כשעושה הרבה מלאכות אינו חייב אלא אחת. ואין לומר דילמא הקרא אתא לאורויי דאם עשה כל הל"ט מלאכות חייב על אלו שתים בפני עצמם, כיון דהם מיוחדין בפני עצמם, דאם כן אין נפקא מינה בהאי קרא, רק לענין אם עשה כל הל"ט מלאכות אינו חייב אלא אחת, דאם כך נימא קשה בחריש ובקציר (שמות לד כא) למה לי, לכתוב רק אחד מהן, ואנא ידענא דאם עשה כל הל"ט מלאכות חייב שתים, כיון דיש לאחד מהל"ט אזהרה בפני עצמו, ודוק. ומיהו מכל מקום יש לומר דנפקא מינה אם עושה חרישה וקצירה ועוד מלאכה אחרת דחייב שתים, מה שאין כן אם עשה חרישה לבדה או קצירה לבדה בצירוף מלאכה אחרת, דאינו חייב אלא אחת, דאינו מחלק בפני עצמו רק שתיהן כאחת דהיינו חרישה וקצירה, ודוק. ומכל מקום לשיטת התוספת הקושיא עצומה יותר, אלא ודאי צריך לומר דקושית התוספת קאי לפי מאי דמסיק התוספת לעיל בד"ה יכול, דגריס שומע אני שלא יהיה חייב עד שיעבור כל הל"ט מלאכות, עיין שם. נמצא לפי זה אף אם הוי אמרינן דהקרא אתא לומר דעל חרישה וקצירה חייב אחת, אשמועינן טובא דהא בכל שאר מלאכות אינו חייב עד שיעבור כולן, ושפיר הקשו התוספת לכאורה. מיהו עדיין לא הקשו התוספת ולא מידי, דאיך נימא דגם על שתיהן אינו חייב אלא אחת, אם כן למה לי קרא למכתב שתיהן, הלא כיון דעביד חרישה לחוד או קצירה לחוד חייב, ואם תאמר מלאכה השניה לא מעלה ולא מוריד כיון דנתחייב מן הראשונה. ומיהו לא קשה, דממה נפשך קושית התוספת היא שפיר, דאם כונת הקושיא הוי דנימא דאם עושה רק אחד מהן חייב, רק דאם עושה שתיהן גם כן אינו חייב אלא אחת, אם כן לא קשה מידי דלא לכתוב רק אחד מהן, דהא צריך למכתב שניהן כדי לחייב בכל אחד מהן אם עשאו לבדו, דהא השתא קיימינן לפי ההוה אמינא לגירסת התוספת דאינו חייב בכל מלאכות עד שיעשה כולן, ואם כונת התוספת דנימא דאתרוייהו לא מחייב אלא אחד, וכשעשה אחד לבדו לא יתחייב כלל עד שיעשה שניהן, ואם כן פשוט דלא קשה דלכתוב רק אחד מהן, ואם כן קושית התוספת עולה שפיר. והנה לפי זה במחילת כבוד התוספת אינו עולה יפה, שתירצו דאם כן הוה ליה למכתב בחריש וקציר, ומדכתיב בחריש ובקציר, שמע מינה דחייב שתים, עד כאן. וקשה דאכתי נימא דאם עשה שניהם אינו חייב אלא אחת, והא דכתיב בחריש ובקציר, היינו ללמד דאם עשה איזה מהן לבדו גם כן חייב, דאם היה כתיב בחריש וקציר, הוה אמינא דאינו חייב עד שיעשה שניהן.