Chasidut על שמות 35:30

ויקהל משה וגו' (שמות לה א). פירש רש"י (ד"ה ששת) הקדים אזהרת שבת למלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה שבת. ומקשה המזרחי מהיכי תיתי יהיה הוה אמינא דמלאכת המשכן דוחה שבת, הלא שבת עשה ולא תעשה והמשכן עשה לבד, ואם כן למה הוצרך להקדים פרשת שבת. (ב), קושית האלשיך על לא תבערו, דלמאן דאמר לחלק (שבת ע' ע"א), למה דוקא בהבערה. (ג), מאי ענין זה של לימוד חילוק מלאכות כאן, דלא נצרך ענין שבת פה רק להודיענו דלא נדחה מפני מלאכת המשכן, ולימוד זה דחילוק מלאכות היה להודיענו בעיקר ענין שבת, וגם למאן דאמר ללאו יצאת קשה כנ"ל. (ד), קושית האלשיך למה כאן דוקא ויקהל ולא בשאר גופי תורה, וגם לא בעיקר דיני שבת, רק כאן שנאמרה דרך אגב. והנ"ל בזה על פי מה שכתב בשפת אמת סי' כ"ה בשם נזר הקודש על המדרש בפרשת לך (ב"ר ל"ט י"א) על ואעשך לגוי גדול (בראשית יב ב), ועל המאמר (נדרים ל"ב ע"ב) ביקש הקב"ה להוציא הכהונה מזרעו של שם, ועל מאמרם במסכת ברכות (דף ל"ב ע"א) שאמר משה ומה כסא של (רגל אחד) [שלש רגלים] אינו יכול לעמוד בפני זעמו וכו', עיין שם. ותוכן דבריו דאברהם עקר היה, וממנו ואילך מתחיל בריה חדשה כי כבר נפסק חלק מולידיו מצד טבע שיתוף קרבת הגוף, לכך שפיר אמר במדרש ואעשה אותך לגוי גדול ולא מנח, כי אני עושה אותך בריה חדשה. וזה אמרם ביקש להוציא הכהונה מזרעו של שם, אבל מכיון דהקדים ברכת עבד לרבו הוציאה מאברהם, דהיינו כנ"ל שהיה עקר, וממנו היה מתחיל התחלה חדשה. וזה שאמר משה ומה כסא של רגל אחד, ר"ל באם היה ח"ו מכלה את ישראל ולעשות אותו לגוי גדול, היה צריך להרבות זרע משה על שעה שלא כדרך הטבע לעשות אותו רק אותו כבריה חדשה, ואם כן כבר היה נפסק זכות האבות, והוי רק רגל אחת, עכ"ל הצריך לענינינו פה ודפח"ח. אך קשה על דבריו דהא לא אמר למשה ואעשך לגוי גדול רק מפני הקושיא ושמא תאמר מה אעשה לשבועת אבות, עיין ברש"י בנימוקי החומש (ד"ה), ואם כן לסברא זו אם יעשהו כבריה חדשה, לא יצא ידי השבועה. ונראה להצדיק את הצדיק דמעיקרא הוא בעל נזר הקודש, על פי מה שאמרתי טעם על שהיו אבותינו אברהם ויצחק עקרים (יבמות ס"ד.), דלטעם רז"ל משום שהקב"ה מתאוה לתפילתן, היה די באמהות עקרות. והענין דצפה הקב"ה שמאברהם ויצחק יצאו ישמעאל ועשו, ורצה השי"ת שלא יגן עליהם זכותן, וענין זכות אבות הוא מחמת שתולדותיו אצלו בכח, על כן היה עקרים בטבע, ואם כן לא היה בהם תולדותם בכח הגוף כלל, אבל ישראל היה בכח נשמתן כנודע דאברהם ויצחק הם מקור נשמת ישראל. ועל פי זה פירשתי כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב), ר"ל אותן שהם במציאות בכח ביצחק יקרא לך זרע, (והארכתי בכל זה בפרשת תולדות בביאור הירושלמי, עיין שם). ועל פי זה אתי שפיר דהא דאמר ואכלם, ודאי על כליון הגוף, דהא מצד הנשמה כל בית ישראל חיים וקיימים המה, והנה מצד הנפש ודאי דהאבות הן היסוד והשורש והגזע וכמו שאמרנו ביצחק, ונמצא שבועת האבות הוי נתקיים בבני משה אף דהו נעשה כבריה חדשה, דהא כל חשיבות הישראלי הוא מצד הנשמה דאקרי אדם, דאתם קרוים אדם ודאי (יבמות ס"א ע"א), היינו מצד הנשמה, דמצד הגוף עובדי כוכבים ומזלות וישראל שווין המה, אבל לענין קיום הגופני ודאי לא הוי רק כסא של רגל אחת, ודוק. והנה נקדים עוד מה שאמרתי על הפסוק (שמות מ לה) וכבוד ה' מלא את המשכן, על פי הגמרא (פסחים נ"ד.) שבעה דברים קדמו לעולם, ואחד מהם בית המקדש שנאמר (ירמיה יז יב) מרום מראשון מקום מקדשינו, נמצא נשלם כבוד ה' את המשכן ר"ל עם המשכן, (ויתבאר להלן). והנה נ"ל הטעם של שבת, שכל מלאכה היא ודאי מעין הנעשה בששת ימים וקנה שביתה, מה שאין כן המשכן שהוא בריאה ומציאות בפני עצמו, ולכך צדקו אמרם (ברכות נ"ה ע"א) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בו שמים וארץ, וכמו שאמרו בכתובות (דף ה' ע"א) גדולים מעשה צדיקים וכו', ואלו במקדש כתב (שמות טו יז) מקדש ה' כוננו ידיך, ולכך אמרו ישראל אפשר שהשכינה תשרה על ידי בן עמרם שהוא תכלית כונת הבריאה, כאמרם (תנחומא נשא סי' ט"ז) נתאוה שיהיה לו דירה בתחתונים ודוק, וכבר ידעו כל ישראל דהמשכן הוא מציאות חדש שהקב"ה צוה להודיעם, כאמור (שמות לה ל-לא) ראו קרא ה' בשם בצלאל וגו', (שמות לה לא) ואמלא אותו בחכמה ובתבונה ודעת, מיניה ילפינן דידע הצירוף, דכתיב הכא ודעת, וכתיב התם (משלי ג כ) בדעתו תהומות נבקעו, ולפי זה לא היה המשכן מעין הנעשה בששת ימים, ומאי ענין שבת לזה. אך התירץ כי אמרינן (שחרית לשבת) כי לעמך ישראל נתתו ולא ישכנו בה ערלים, ועובד כוכבים ומזלות ששבת חייב מיתה (סנהדרין נ"ח ע"ב), ולכאורה לפי מ"ש מסתבר דלא שייך לישראל, דהם גם כן קדמו במחשבה לעולם, כאמרם ז"ל (ב"ר א' ד') ישראל עלו במחשבה, ויציאתן בפועל מאברהם שנעשה בריה חדשה, ואם כן הם אינם מעין הנעשה בששת ימים. אך התירוץ דעיקר חשיבותן מצד הנפש, וכל הנשמות היו כלולין באדם הראשון, והם בני אדם מצד הגלגול כמו שפירשו ברשע בן צדיק (ברכות ז' ע"א), אבל לא בני נח, ועל זה הקפיד אברהם, ואם כן השבת שייך להם. ואם כן לפי זה אף שמשכן הוא מציאות בפני עצמו, מכל מקום כיון שנעשה בידי אדם והוא מעשה הצדיקים כמבואר במסכת כתובות (ה' ע"א), אם כן כיון שנברא אדם, היה המשכן בכח בעולם ושייך עליו השבת, והראיה דמה שהיה בכח בעולם היה חל עליו השביתה, מאש שנברא במוצאי שבת כידוע ממאמר רז"ל (שם בפסחים, נ"ג ע"ב) דאש נברא במוצאי שבת, ודוק. ועל פי זה מיושב הכל ויקהל משה, ואז בס' רבוא ניכר חשיבות הישראלי כמ"ש בנזר הקודש במאמר דכסא של רגל אחת, דהיו צריכין להיות ס' רבוא עיין שם, והזהירן על שבת, וכיון דניכר חשיבותן של ישראל שהם מציאות חדש, קשה מה שייך להם לשבת כמ"ש, אבל התירוץ כמ"ש דהיו באדם הראשון מצד הנשמה, והיא הקדמה דמלאכת המשכן אינו דוחה שבת, דלא תימא כמ"ש שהוא מציאות בפני עצמו, דזה אינו דכיון דנברא האדם היה בכח דכל הנשמות כלולין בו, ושמא תאמר מה בזה דהיתה בכח, לזה אמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, ומוכח דכיון דהיה בכח אז הוי כבעולם, ודוק.

וְזֶה: רְאוּ כִּי קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל (שמות ל״ה:ל׳) – רְאוּ דַּיְקָא, כִּי עַל־יְדֵי שֶׁנִּתְגַּלֶּה וְנִתְגַּדֵּל שֵׁם בְּצַלְאֵל, עַל־יְדֵי־זֶה רְאוּ, כִּי עַל־יְדֵי־זֶה נִפְתָּחִין הָעֵינַיִם וְרוֹאִין כַּנַּ"ל. וְזֶה: כִּי קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל, הַיְנוּ, כִּי ה' הוּא בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל, כִּי שְׁמוֹ מְשֻׁתָּף בִּשְׁמֵנוּ, וְעַל־יְדֵי־זֶה רְאוּ כַּנַּ"ל. כִּי כֹּחַ הָרְאוּת נִמְשָׁךְ גַם־כֵּן מִבְּחִינַת הַשֵּׁם, שֶׁהוּא בְּחִינַת אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת, שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁךְ תְּלָת גְּוָנִין דְּעֵינָא וּבַת עַיִן כַּנַּ"ל.

ועוד י"ל קצת באופן אחר, על פי מ"ש בעיר בנימין שם במסכת כתובות, דלכך לא רצה השי"ת מעיקרא שיבנה תיכף בית המקדש או לעשות משכן, כדי שלא יבטלו מהתורה, כדאיתא במסכת מגילה (ט"ז ע"ב) גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש, עיין שם. והנה על דבריו קשה לכתחלה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר. לכך נ"ל על פי דקיימא לן אף דתרי קלא לא משתמעי, מכל מקום בהלל ובמגילה אפילו עשרה קורין כאחד, דכיון דחביב יהבי דעתייהו ושמעי, עד כאן (מגילה דף כ"א ע"ב). ונראה דמזה יש ללמוד על הכלל כלו, דבדבר חשוב מאד אין שום טרדה מבטלו, והנה אם התורה היה בעינינו כמו שנצטוינו בכל יום כאלו היום ניתנה וכל שעה חשוב כשעה ראשונה, לא היה שום טרדה מבטל. ועל פי זה יובן ויומשך היטב הפסוק (דברים ו' ו') והיו הדברים וגו', למה שדרשו רז"ל (ספרי ואתחנן ו ו) היום, בכל יום כאלו היום ניתנה, ולכך על לבבך ואין שום דבר גורם להסרה מן הלב, ולכך ודאי ושננתם וגו' בשבתך וגו' כי אין שום טרדה מבטל, ובזה האופן יוכל לקיים (יהושע א ח) והגית וגו' לא ימוש וגו' ולא באופן אחר. והנה באמת חיבת התורה כראוי כאמור (תהלים יט יא) הנחמדים וגו', (משלי ג טו) יקרה היא וגו', (איוב כח יז) לא יערכנה זהב וגו', לא היה שום דבר מבטל, אך מחמת היצר הרע המדמהו לעול, אף אם כופיהו מכל מקום אינו חביב כל כך, ועל ידי זה הטרדה מבטל. ועל פי זה נ"ל לפרש פירוש חדש בהפסוקים נחלתי עדותיך לעולם, ר"ל בלי ביטול רגע אחת כי ששון לבי המה, דאז אין שום דבר מבטל דכיון דחביב יהיב דעתיה, אבל (תהלים קיט קיב) נטיתי לבי לעשות חקיך, דהיינו שכופה יצרו אבל אינו חביב, אז לעולם הוא בעקב, כמו שדרשו (דב"ר פ"ג א') שכרו בעקב והיינו בהסוף, ר"ל דאחר שפנה מכל הטרדות בסוף הכל אז פונה להתורה, מה שאין כן כשיש לו איזה טרדה לא יוכל למיהב דעתיה, והוא פירוש נפלא ואמת בס"ד. ועל פי זה יתפרש הפסוק (קהלת יב יג) סוף דבר הכל נשמע, ר"ל על כל פנים אחר ככלות הכל נשמע, ראוי לשמוע דהא אמרנו נעשה ונשמע, ר"ל אף בשעת עשיה כמו שאפרש, ואם כן על כל פנים בסוף נקיים ונשמע, את האלקים ירא וגו' כי זה כל האדם אפילו איש המוני שאין התורה חביב אצלו. וזה מוסר גדול לאותן המבטלים אף שפנוים מכל וכל, והיינו אמרם (סנהדרין צ"ט ע"א) כל שאפשר לו לעשות וכו', עליו הכתוב אומרו (במדבר טו לא) כי דבר ה' בזה וכו', שזה ודאי בזיון גדול מאד, אבל השלם הגמור אין שום טרדה מבטלו. ועל פי זה יתפרש הפסוק (תהלים קיט קסח) שמרתי פקודיך ועדותיך כי כל דרכי נגדך, ר"ל אף שדרכי נגדך, היינו סבות למנוע כמו שדרשו (יבמות ס"ג ע"א) בעזר כנגדו (בראשית ב יח), מכל מקום שמרתי והבן. והיינו נעשה, ר"ל אף אם נעשה איזה דבר, מכל מקום נשמע, ר"ל כל כך חביב אצלינו דלא יבטלנו שום דבר, ועל זה אמרו (שהש"ר פ"א ד') דאז נעקר יצר הרע מלבם והיה חביב להם מאד והבן, ועל כן אמר אז ויקחו לי תרומה, והבן. ועל פי זה יובן אמרם (שבת דף פ"ח.) מי גילה לבני רז זה לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר (תהלים קה כ) עושי דברו לשמוע בקול דברו. דהיינו דלמלאכי השרת אין עשיה מבטלתן ואדרבה גורם לשמוע, כי אין להם יצר הרע וחביב מאד עליהם דבר ה'. והנה על בחינה זו לא שייך רחיים על צוארו וכו' (קידושין כ"ט ע"ב), והשתא מבואר המדרש ויקחו לי תרומה, דמזה מבואר דיש להקדים הנשואין, אבל באופן שהתורה חביב מאד, והיינו כי לקח טוב וגו', כנ"ל באופן הראשון רק תורתי אל תעזובו ויהיה חביב כל שעה כשעה ראשונה, והבן. ועל פי זה יובנו הפסוק בפרשת תשא (שמות לא ב) ובפרשת ויקהל (שמות לה ל) ראו קרא ה' בשם בצלאל, כי אז כבר חזר היצר הרע והיה העשיה טורדן, אבל אלו מלא רוח אלקים בחכמה וגו', באופן שיוכלו לעשות בכל מלאכה ולחשוב מחשבות בדדהו, ולא יהיה טרדת העשיה מבטלתן, והיינו דמסיים בפרשת ויקהל בהאי ענינא (שמות לה לה) ועושי בכל מלאכה וחושבי מחשבת, והבן.