Chasidut על שמות 4:13

ויקרא אל משה וגו' (ויקרא א א). בתנחומא (ויקרא סי' ג') זה שאמר הכתוב (משלי כט כג) גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד, כל מי שבורח מן השררה השררה רודף אחריו, משה ברח מן השררה בשעה שאמר לו הקב"ה ואשלחך אל פרעה (שמות ג י), ואמר שלח נא ביד תשלח (שמות ד יג), אמר לו הקב"ה סופך לילך, כיון שהלך ואמר כה אמר ה' אלקי העברים וגו' (שמות ה א), אמר אותו רשע מי ה' אשר אשמע בקולו (שמות ה ב), אמר משה כבר עשיתי שליחותי הלך וישב לו, אמר לו הקב"ה ישבת לך, בא דבר אל פרעה (שמות ו יא), לסוף הוציאם ממצרים, וקרע להם את הים, הוריד להם את המן, העלה להם הבאר, הגיז להם את השליו, והקיפן ענני כבוד, ועשה את המשכן, אמר מכאן ואילך מה יש לי לעשות, עמד וישב לו, אמר לו הקב"ה חייך יש לפניך מלאכה גדולה מכל מה שעשית, ללמד לבני הלכות טומאה וטהרה ולהזהירם איך יקרבו קרבן לפני, הוי ושפל רוח יתמוך כבוד, זה משה שנאמר (תהלים ח ו) ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו, לכך נאמר ויקרא אל משה, עד כאן המדרש. והמדרש הזה אומר דרשוני וחיו. (א), מה ענין זה שאמר משה אחר תשובת אותו רשע וכבר עשיתי שליחותי לכאן, בשלמא קרא קמא בי ה' שלח נא ביד תשלח, הוא להורות שברח מן השררה דהוא עצם הדרשה, אבל זה שנאמר כבר עשיתי שליחותי, אין לו שייכות כלל לכאן. (ב), מאי ענינו של הדרשה זו לקרא ויקרא אל משה. (ג), מה דעתו של משה במה שעמד וישב לו, וכי לא ידע שצריך ללמדם טומאה וטהרה וקרבנות, הלא כל התורה כולה כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה הכל בסיני נאמר לו (תו"כ כ"ה א'). (ד), למה מקודם אמר הלך וישב לו, וכאן אמר עמד וישב לו. (ה), מה דאמר חייך יש לפניך מלאכה גדולה מכל מה שעשית ללמד לבני הלכות טומאה וטהרה והקרבנות, והלא כולם יעידין ויגידין שיותר בניקל ללמד טומאה וטהרה והקרבנות, מלקרוע את הים ומלהוריד את המן שתלמיד חכם מובהק יכול ללמד, אבל מופתים כאלו לא יכול עשוהם רק כשידבק החלק בכל בתכלית הדבקות. (וא"ו), הוי ושפל רוח יתמוך כבוד וכו', אם הכונה כפשוטו, הלא כבר נתבאר זה בהפתיחה ופירוש אחר כך לסוף הוציאם ממצרים וכו', ואלו רצה לחזור הדברים שם, היו ראוי לסיים הוי ושפל רוח וכו', אלא ודאי דהכונה כאן לענין אחר יותר עמוק, ויש להבין מה היא. (זיי"ן), מאי ראיה מייתי מפסוק ותחסרהו ומאי צורך לראיה, ודאי אין כבוד גדול מזה שעשה כל הגדולות האלה. (חי"ת), לכך נאמר ויקרא אל משה, קשה מאי קשה לו בפסוק זה, ואיך יתיישב על פי האמור.

במדרש רבה (ויק"ר י"א ה') עם חסיד תתחסד וכו' (תהלים יח כו), ר' נחמיה פתח קרא במשה, בשעה שבא בחסידות, הקב"ה בא עמו בחסידות, בשעה שבא בתמימות, הקב"ה בא עמו בתמימות, בשעה שבא בעקמנות, הקב"ה בא עמו בעקמנות, בשעה שנתברר על עסקיו, הקב"ה בירר עסקיו. אימתי בא בחסידות, בשעה שאמר הראיני נא את כבודך (שמות לג יח-יט), מה כתיב תמן (שמות לג יט) אני אעביר כל טובי וגו'. אימתי בא בתמימות, בשעה שאמר מדוע לא יבער הסנה (שמות ג ג), אמר ליה מן דיקרי קאים בגוויה. אימתי בא בעקמנות, בשעה שאמר ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם (שמות ג יג), מה אמר לו זה שמי (שמות ג טו), לפי שעה אהיה אשר אהיה (שמות ג יד). אימתי נתברר על עסקיו, בשעה שאמר לו ועתה לכה ואשלחך אל פרעה (שמות ג י), אמר לו שלח נא ביד תשלח (שמות ד יג), ומאז באתי אל פרעה (שמות ה כג), מה כתיב תמן (שמות ו א) עתה תראה, עד כאן דברי המדרש.

עוד באופן אחר על המדרש הנ"ל פרה אדומה ראה. דהנה אמרו רז"ל (מדרש רבה חקת) פרה אדומה מטהר טמאים ומטמא טהורים. וכבר פירשתי (בפרשת חקת) הרמז בו. וכעת אומר דבר אחר, דמרמז כי ברשעים מי שאינו מכסה פשעים, בא לידי טהרה ותשובה, כמ"ש (משלי כח יג) מכסה פשעיו לא יצליח, וכמו שאמרו רז"ל (יומא ט' ע"ב) הראשונים שנתגלה עונם וכו', וכמו שפי' הפסוק (איכה א' ח) חטא חטאה ירושלים וגומר, מה שאין כן בעל מעשים טובים המפרסם מעשיו הטובים, כמו שפירש בספר בינה לעתים בפסוק (שמואל א' כד יח) ואתה הגדת היום את אשר עשית עמי טובה וגו', ובפסוק (משלי יד כג) בכל עצב יהיה מותר וגו', ובפסוק (משלי טז כו) נפש עמל וגו', עיין עליו (בדרוש ל"ד). והנה איתא (שבת ס"ז.) אילן המשיר פירותיו, סוקרו בסיקרא כדי להודיע צערו לרבים, ועיין בערוך ערך סקר, כי הוא צבע שאין מצוי כל כך באילנות מצד עצמו, וכן פרה אדומה, והבן. ועל פי זה נ"ל לפרש (ישעיה א' יח) אם יהיו חטאיכם כשנים, ר"ל שלא יכסה פשעיו ויתודה עליהם בפרסום, אז כשלג ילבינו, והבן. והנה מכל המעשים טובים שעשה משה, לא פרסמה התורה רק בענוה (במדבר יב ג), ומזה נראה כי עיקר זכותו על ידי זה, ולכך ראוי לגדולה ולכבוד כדרך הבורח מן הכבוד, כמו שאמר שלח נא ביד תשלח (שמות ד יג), מה שאין כן הרודף אחר הכבוד כמו שאמרו רז"ל. ואם כן איך יכול לחלוק על גדולתו לומר שראוי לו, כי אם יאמר כן, הרי אינו ראוי לו, כי הלא העיד הכתוב שמה שזכה משה לנבואת פנים אל פנים, היה על ידי הענוה היתירה והיא גדולתו. וזה מבואר ממש בפירוש בסוף פרשת בהעלותך, וכמו שפירשתי שם דפסוק והאיש משה וגו', הוא הצעה למה שנתבאר שם מנבואת פה אל פה אדבר בו (במדבר יב ח), עיין בחידושי לחולין דבמדה שאדם מודד מודדין לו, וכשם שהוא מתנהג בענוה, כך הקב"ה מתנהג עמו, והבן. אך מכיון שראה קרח שדין של פרה אדומה מטהר טמאים ומטמא טהורים, ולמה, רק הוא לרמז על זה הענין שכתבתי, ואם כן מדת ענוה של משה נסתר לפי דעתו של קרח, דלא האמין כל כך שלא כתב משה אות אחת מדעתו, כמבואר מדבריו בטלית שכולה תכלת (תנחומא קרח סי' ב'), אם כן לפי זה יכול לחלוק עליו כיון שאין הגדולה תולה בענוה, דהא לפי דעתו הענוה של משה גרוע מאד והוא נשא ושפל ח"ו, כמו שפירש בשבט מישראל (בתהלים סי' נ"ח) הפסוק בישעיה (ב יב) כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל, לכך נושאו לבו לחלוק. ועל פי זה מבואר סמיכת הסדרים כמו שדרש ר' יוחנן במסכת ברכות (דף יו"ד ע"א) מקרא (תהלים קיא ח) סמוכים לעד לעולם וכו', ועיין שם מה שכתבתי על הגליון לפרש אמרם (ברכות י' ע"א) למה נסמכה פרשת אבשלום (תהלים ג א) לפרשת גוג ומגוג (תהלים ב א), שאם יאמר לך אדם כלום יש עבד שמורד ברבו, אף אתה אמור לו כלום יש בן שמורד באביו, אלא הוה, הכי נמי הוה). ועל פי זה אתי שפיר מה דנענש קרח אף שכבר אמר יעקב בנבואה ובקהלם אל תחד כבודי (בראשית מט ו), ונדרש (סנהדרין ק"ט ע"ב) על ענין קרח שנאמר (במדבר טז ג) ויקהלו, כי בסוף בהעלותך מבואר ענין ענוה של משה שזכה מזה לנבואה יתירה, ובפרשת שלח שהגדולה תולה בזה, על פי מה שביארתי בתרגום יונתן בן עוזיאל כד חמא משה ענותנותו וכו', ואף על פי כן בא קרח ורדף אחר הכבוד וחלק על משה מכח הגדולה, ובאמת קשה מאד להבין טעותו, ולזה נסמך פרשת חקת לומר כי מזה נצמח טעותו, ולכל זה כיון המדרש כנ"ל.