Chasidut על שמות 4:18

ויאמר פרעה אל יוסף וכו' (בראשית מה יז) עד ונשאתם את אביכם ובאתם (בראשית מה יט). מה שיש לדקדק במקראי קודש הללו. א', מה שאמר פרעה אמור אל אחיך "זאת "עשו, הוא מיותר ואין לו גיזרה דמה בא למעט. ב', טענו את בעירכם גם זה מיותר, דלאיזה צורך אמר להם זה, דממילא בודאי כשיסעו לביתם יטענו את הבהמות. ג', ולכו באו ארצה כנען, גם זה אינו מן הצורך, כי ידוע להם היכן ביתם ודירתם וארצם. ד', ולכו באו כפל לשון, לא היה לו לומר רק לכו. ה', ארצה כנען, לארץ היה לו לומר, הגם שה"ה במקום למ"ד בתחילתה, עם כל זה טעמא בעי כדרכינו בכל מקום. ו', וקחו את אביכם וכו' (בראשית מה יח), כבר ידוע דלא יפול לשון קיחה רק על דבר המטלטל הניקח מיד ליד, דמשום הכי הוצרכו רז"ל לדרוש בכל מקום שנאמר "קיחה, כמו קח את הלוים (במדבר ח ו), או "קח את אהרן (במדבר כ כה), דרשו (תנחומא צו סי י') לשון "קחם בדברים וכיוצא. ז', ובאו אלי, הנה היה לו לומר, כי לא אליו יבאו, רק לארץ ובעבור יוסף אחיהם. ח', ואתנה לכם וכו' ואכלו את חלב וכו', והוא כפל לשון (ודרשת רז"ל ידוע דבואתנה לכם וכו' ניבא על העתיד, אך לפי הפשט התכת הפסוק לא יתכן, דהנה ואכלו את וכו' משמע כעת תיכף, ואתנה לכם וכו' שאמר קודם יתפרש על העתיד, על כן מההכרח לפרש הפסוק על פי הפשט, ויהיה רמז בו גם דברי חז"ל כדרכם בכל מקום). ט', ואתה צויתה וכו', אין לו גיזרה. י', זאת עשו, כבר אמר למעלה ולמה כפלו. י"א, קחו לכם מארץ מצרים, ידוע דודאי מארץ מצרים יוקחו כי שם היו, והיה לו לומר מפה. גם תיבת לכם מיותר. י"ב, עגלות לטפכם ולנשיכם, וסיים ונשאתם את אביכם, ולא סיפא רישא. י"ג, ונשאתם את אביכם וכו', כבר אמר למעלה וקחו את אביכם. גם למה שינה "מוקחו "לונשאתם. ואגב נדקדק עוד במקראות שאחר כך. י"ד, ויעשו כן בני ישראל (בראשית מה כא), מה עשו דהנה אחר כך נאמר ויתן להם יוסף וכו', אם כן קודם לזה עדיין לא עשו כלום. ט"ו, על פי פרעה מה משמיענו, כבר אמור למעלה שצוה כן פרעה. ט"ז, ויתן להם צידה לדרך מה משמיענו, ומי לא ידע שמלך גדול וחסיד כמוהו לא יפטרם בלא מזון ובלא לויה. ולתרץ כל הנ"ל נאמר על פי מאמר רז"ל (ר"ה ט"ז ע"ב) שהזהירו שלא יעמוד אדם במקום סכנה, תחת כותל רעוע וקיר נטוי וכיוצא דמזכירין עונותיו, והחמירו בזה עד שאמרו דאפילו שלוחי מצוה דאינם נזוקין, במקום דשכיח היזקא לא יעבור. והנה יש להבין כי הנה בודאי לא יארע לאדם שום היזק, רק במשפט צדק בדיניו ית', ואם כן אפילו אם לא יעמוד במקום סכנה, אם הדין הזה נגזר עליו מן השמים אין מידו מציל. ובאם אינו מחוייב בדין שמים, הנה בודאי אפילו אם יהיה במקום סכנה, השגחתו ית' להצילו. אך הוא הענין דהגם דמחוייב האדם ח"ו בדיניו ית', עם כל זה מתעכב הדבר ברחמיו ית' וברוב חסדיו איזה זמן כפי שגזרה חכמתו ית' ברחמיו, ופן ואולי יעשה האדם תשובה בנתיים ויתבטל הדין ויתהפך לרחמים. אבל אם יעבור במקום סכנה, הנה הקטיגור מקטרג הרי הגיע העת והעונה לקיים הפסק, צריך לרחמים גדולים ולזכיות רבים שינצל, והרי זה דומה לאדם שנתחייב בבית דין, ומרחיבים לו זמן בית דין כדי שיחפש אחר מעות, אבל כראות הבית דין שיש בידו הון רב ואינו צריך לתחבולות, יחייבוהו לשלם תיכף. והנה הגזירה שנגזרה על זרע אברהם להשתעבד במצרים, נתעכב ברוב רחמיו וחסדיו ית' עד שבא יעקב, וגם בימי יעקב נתעכב בזכותו, וכמו שאמרו רז"ל (שבת פ"ט ע"ב) ראוי היה יעקב אבינו לירד בשלשלאות וכו', אלא שזכותו עמדה לו, וצריך שתתבונן למה אמרו רז"ל כזה דוקא על יעקב ולא על השבטים כולם, וביותר היה החוב עליהם כנודע, ותבין יישוב לזה בהמשך דברינו. והנה הדין היה נגזר מאז, ונתעכב ברחמים קודם שעמדו תחת כותל רעוע, היינו מצרים מקום המוכן לפורעניות, אבל כשבאו ועמדו תחת הכותל רעוע מצרים, התחיל המקטרג לקטרג ואין מקום להינצל ולהרחיב עוד הזמן וזה הוא הענין שכתבנו "והקל נשמע בית פרעה לאמר באו אחי יוסף (בראשית מה טז), ק"ל הוא המקטרג (בגימטריא ס"מ) השמיע את קולו, הרי מצרים והרי פרעה והרי אחי יוסף, ואין מקום להינצל וממילא הם עבדים כפי השטר חוב, ושוב לא היה מקום לשיצא משם, וכיון שנקרא עליהם שם עבדות שוב אין עבד יכול לצאת ממצרים, ואם כן לא היה מקום לשיוכלו אפילו לשוב לבתיהם לפי שעה, כיון שנתוודע שהם הם העבדים אשר נגזר מאז להיותם משועבדים למצרים ואין מקום לנוס. אך לגודל רחמנותו ית' שלא יהיה השיעבוד כל ימי היות האיש תם בחיים חיותו על האדמה עם שבטי ישורון, היה מהפך הענין בתחבולותיו הגם שלא היה מקום לנוס מזעקת המקטרג, והיה מן ההכרח שיקרא עליהם תיכף שם עבדות, על כן הגוזר ית' שם הדברים האלה בפי פרעה, שכפי פירושו של דברים יתקיים תיכף ענין השיעבוד כפי טענות המקטרג, ואף על פי כן היה הכל בהרווחה ובעבותות אהבה ימשכו. ועתה נבא לפירושן של דברים בעזרת החונן לאדם דעת, ויאמר פרעה אל יוסף (אמירה בלשון רכה), זאת עשו (ר"ל שכבר אין לכם רשות לילך מעצמיכם כדרך בני חורין, כי כבר נקרא עליכם שם עבדות, ומשפט הארץ הזאת שאין עבד יכול לצאת מפני הכלבים אשר נעשו בכשפות בכל גבולי מצרים, שעליהם נאמר בצאת ישראל ממצרים ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (שמות יא ז) כנודע ממקובלים), מגבול הארץ הזאת. אך הנה עבד במצרים אם ישלחנו רבו לעבודתו בשליחותו אפילו מחוץ לגבול, בודאי היה יכול לצאת רק לברוח לא היה יכול. וז"ש לו פרעה הנה אינו באפשרי עוד שיצאו מכאן מחוץ לגבול, ואם כן אינו באפשר שיבא האב הזקן והטף והנשים לכאן, אם לא שישלחו מכאן לכפותם בשלשאות. על כן אני אומר לך דרך חבה ועצה טובה שיהיה הכל באופן זה, שכל הפעולות שיעשו מהיום יהיה על פי ציווי דרך עבדות בשליחות בהכרח, ואז יוכלו לצאת מהגבול ולא יעכבום הכלבים עזי נפש, על כן אני מצוה אותך שאני מושל עליך שעתה תצוה אותם כאשר יתבאר, והכל יהיה מצדי ועל ידי כך יוכלו לצאת מהגבול. וז"ש אמור אל אחיך בפרטות כל ענין וענין, זאת עשו, זה הלשון יורה בדוקא זאת דוקא עשו, ולא ענין אחר כדרך בני חורין, רק כמו עבד אשר עשייתו מוכרחת מהאדון, טענו את בעירכם ולכו באו ארצה כנען. הנה צוה כדרך האדון המצוה לעבדו כל פרט ופרט, בכדי שעל כל ענין וענין יהיו נחשבים כעבדים העושים עבדות אדוניהם, ואז לא יעכבום הכלבים. טענו את בעירכם הוא עבודה אחת, ולכו עבודה ב'. בכל אורך הדרך יהיה מוטל משא עבודת האדון עליהם. ובאו, גם כשיבאו לארץ כנען לא יפרקו עול השיעבוד מעליהם, כיון דהביאה לארץ גם הוא בציווי. ארצה כנען, דהנה לא היו דרים תיכף בקצה הגבול ארץ כנען, ואלו היה אומר לארץ כנען היה רק עול השיעבוד עד מקום הגבול, אבל לכנוס לתוכיות הארץ במופלג היה מרצונם, וטענות המקטרג היה שלא יופסק מעליהם השיעבוד, על כן אמר "ארצה כנען דהיינו בתוכיותו, שגם זה הוא בציווי ותקראו גם בזה עבדים עושים בהכרח. "וקחו את אביכם, אמר בלשון "קחו מורה בהכרח ובחזקה, כי בכל מקום שדרשו רז"ל "קחם בדברים, הוא גם כן באופן זה, כי המדבר ומפתה בדברים המתיישבין על הלב, אזי הלב מכריחו למעשה, הנה היה הציווי עליהם שיקחוהו בחזקה, ויש בלשון זה קיחה בדברים כמו שאמרו רז"ל, ואף על פי כן יחשב על אביהם לשיעבוד, כי יש בלשון הזה הכרח. "ובאו "אלי, הנה היה מעמיס עליהם טורח העבודה עד שישוב לגבול מצרים תחת רשותו, ממילא נתקיים המשפט תיכף כפי שקטרג המקטרג, ואף על פי כן היה הכל דרך חיבה שכל העבודות הללו היו צריכים לעשות מעצמם, ונצטוו עליהם כדי שיהיה נחשב לשיעבוד כאלו עושים בהכרח. ואחר שגמר ציווי העבדות, הנה מן ההכרח לאדון אשר ישלח את עבדו למקום הנרצה ליתן לו צדה ומזונות לדרך, כי אין לו משלו כי מה שקנה עבד. וז"ש גם כן להורות העבדות המופלג, שכבר אין להם משלהם כי הכל שייך לי, אמר ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים, היינו צדה לדרכיכם מזונות טובים לפרנסת הדרך, ואכלו בהכרח את חלב הארץ הזאת, כי אין לכם עוד חלק בנכסיכם, ואפשר גם זה הוא בכלל ציווי האדון בהכרח על עבדו, שלא ירעיב את עצמו וימעט בעבודתו, שעל כן במשפטי התורה אינו חל על העבד נזירות ונדרים, שאין לו רשות להרעיב את עצמו מבשר ויין שימעט במלאכת רבו (רמב"ם הל' שכירות פי"ג ה"ו), הנה כל הציווי אמר ליוסף שהוא יאמר להם ויהיה נחשב לשיעבוד. אבל עדיין קשה למה לא אמר להם הוא בעצמו כל הענין, אך אילו היה כן לא היה יוסף נכנס בגדר השיעבוד, והנה הוא מבני יעקב, הנה אמר ואתה "צויתה זאת עשו, הנה אני מצוה אתך שאתה תצוה, ואם כן גם אתה מן המשועבדים בשמרך את ציוויי. וגזר אומר עוד קחו לכם מארץ מצרים עגלות, ר"ל אם באפשר גם זה לא יועיל, על כן קחו לכם מארץ מצרים עגלות, ר"ל לא תרכבו על הבהמות שלכם, רק הבהמות יהיו טעונות בר ולחם ומזון, וזה שהתחיל טענו את בעירכם והבן, ולכם לעצמיכם קחו לכם עגלות מארץ מצרים, ויהיה זה יציאה לפי שעה בשליחות לשוב תיכף בגמר השליחות, כי כמו שהעגלות ניתנו להשבון, כמו כן גם אתם. הנה כל זה אמר פרעה אל יוסף אמור אל אחיך בלשון רכה שלטובתכם אני דורש, והמתיק עמו סוד ואמר לו אמור אל אחיך בלשון רכה, שלא יבינו הענין ויתבהלו. אך בענין העגלות חש פן יבינו מהענין המפליא כל רואיו שיניחו בהמותיהם בלי רכיבה והם ישבו על העגלות, אזי סיים המאמר שיכול לתרץ להם כוונת העגלות, שהם לטפכם ולנשיכם דלאו אורחייהו לרכיבה כאמור בדברי חז"ל בפסחים (ג' ע"א), וסיים המאמר ונשאתם את אביכם ובאתם, שעל ידי כל אלו התחבולות תוכלו לשאת את אביכם בנחת כאשר ישא האומן את היונק, כי בזולת זה כבר נגמר הדין ולא תוכלו לצאת מהגבול, ויהיה בהכרח לשלוח עבדים הרצים בסוסים ליקח את אביכם בשלשלאות. ובזה יובנו דברי רז"ל באמרם ראוי היה יעקב וכו', יעקב דייקא ולא הם, כי כבר באו על ידי סיבה. ואל תתמה על החפץ אם היה הרשע הזה יודע כל זה מענין הקטרוג והגמר דין, כי ידוע מרז"ל גודל שרשו בסט"א עיין בזהר. והנה כתבנו שפרעה צוה לומר להם בלשון רכה שלא יבינו הענין, אבל כולם היו חכמים מחוכמים ברוח הקודש, וכבר הרגישו הענין מעת התוודע יוסף אליהם שזה ענין הנרצה והש"י סיבב המכירה בשביל זה, על כן בכו גם הם גם יוסף, וכאשר אמר להם יוסף הבינו כולם כל הענין, (וסיפור)[וסיפר] הכתוב כי לא בעטו ביסורין וקבלו עליהם גזירת מלכו של עולם. וז"ש ויעשו כן בני ישראל, היינו קבלת העבדות בלי נטות ימין ושמאל, וגמר אומר ויתן "להם "יוסף עגלות להם דייקא לצרכם, כי לא היו נרשים לרכוב על הבהמות, וסיים אומר "על "פי "פרעה, הגם שיוסף הוא השליט, עשה הכל באופן עבדות שנצטוה כן מפרעה להוראת העבדות, ויתן להם צדה לדרך, כמו שנותנים לעבדים בעת צאתם למלאכת אדוניהם וכמ"ש לעיל. ועל פי הדברים האלה תבין למה נתעצל יוסף ולא הלך בעצמו לקראת אביו לארץ כנען ואיה חסידותו, והגם שהיה מצטרך ליקח רשות מפרעה, על כל פנים היה לו לבקש מאת פרעה שירשהו, כמו שביקש ממנו אחרי פטירת אביו. אך כל מה דאפשר למעט בהליכה טפי עדיף, כי גם להליכתם היה מצטרך לתחבולות רבות לשיוכלו לצאת, ואם היה יוסף הולך לא היה נחשב לעבדות כל כך, כיון שהוא מלך מושל, ועל ידי זה יהיה ח"ו סיבה לשלא יוכלו לצאת מהגבול. ובזה תבין גם כן שם בעת קברו את אביו נטל רשות מפרעה (בראשית נ ה), וכי סלקא דעתך שבכל מקום שהיה רוצה לצאת וללכת היה נוטל רשות מפרעה, הלא אמר לו רק הכסא אגדל ממך (בראשית מא מ). רק כיון שנגזר הדין גם הוא בכלל המשעובדים בכלל הגזירה, ולא היה באפשרי לו לצאת מהגבול רק על פי ציווי פרעה בעבודה דייקא. וז"ש שם אעלה נא וכו' "ואשובה, דקשה למה ליה למימר "ואשובה. להורות שאינו יוצא מהגבול רק בציווי פרעה, בתנאי ואשובה לעבודת פרעה. וז"ש פרעה (בראשית נ ו) עלה בציווי ממני, וקבר את אביך גם כן בציווי. כי לפי פשוטו לא היה לו לומר רק לך לשלום, כמ"ש יתרו למשה (שמות ד יח) כשנטל ממנו רשות. ולפי מ"ש ניחא שהוצרך לומר לו הכל בלשון ציווי בהכרח עליו. כאשר תעמיק בדברינו תמצא טוב טעם ודעת, ותראה נפלאות תמים דעים איך הוא עושה רצון יראיו לפלטם מיד צר, אפילו בהיות הגזרה גזורה ודחוקה, משתנה הענין ברחמים רבים בזכות הצדיקים עושי רצונו. ויוצא לנו מסיפור המאמר איך שהמקטרג מקטרג בשעת הסכנה, כי גם הצדיקים הללו בבואם למקום הסכנה, לא היה מקום להמלט זולת רחמיו ית' לגודל צדקת יעקב אבינו ובניו שבטי ישורון, אזי נהפך הכל להעשות הדבר ברחמים רבים, אבל נתקיים הגזר דין כפי הקטרוג. על כן מי הוא זה אשר יהיה לבו בטוח בצדקתו כצדקת הצדיקים הללו, על כן החמירו רז"ל מאד בדבר והם אמת ותורתם אמת, אחיי ידידיי התבוננו נא בדברי אלה ותמצאו טוב טעם לכמה גופי תורה: