Chasidut על שמות 4:24

בתנחומא (יתרו סי' ח') בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני (שמות יט א). ילמדנו רבינו החושש בפיו, מהו שמטילין לו סם לתוך פיו בשבת לרפאותו. כך שנו רבותינו החושש בפיו מטילין לו סם לתוך פיו בשבת, מפני שספק נפשות הוא וכל ספק נפשות דוחה את השבת, אמרה תורה חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, מנין, אמר רבי אלעזר בן עזריה קל וחומר ממילה שהוא אחד מאבריו של אדם אמרה תורה דוחה את השבת, כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה, עד כאן המדרש. והוא תמוה מאי ענין שאלה זו לזה הפסוק. ונ"ל בהקדים מה שכתבתי לעיל על רש"י בנימוקי החומש (בפרשת שמות, ד כד) בפסוק ויהי בדרך במלון וגו' שם (ד"ה ויבקש) אמול ואצא, סכנה היא לתינוק, ובתוספת נופך דהיינו דשני הקושיות של הפרשת דרכים על המזרחי חדא מתורצת בירך חברתה, דמה שהקשה על המזרחי דאישתמיטתיה דברי התוספת, ומה שהקשה אם כן וחי בהם (ויקרא יח ה) בישראל למה. דנ"ל ברור דתירוץ המזרחי הוא תירוץ של התוספת, דהתוספת סתמו דבריהם והוא פירשם, והא דהקשה וחי בהם בישראל למה, כבר כתבו התוספת כי היכי דלא נילף מרוצח ונערה המאורסה. אלא אי קשיא הא קשיא על המזרחי, כיון דמפורש בגמרא הנ"ל דעל כל פנים אינו מציוה טפי מעל קידוש השם, אם כן מאי קשיא ליה כאן, דכל מה שתירצו שם הכי נמי כאן. והנ"ל על פי דברי המאיר נתיבים, ועל פי מה שהוספתי, דעל דברי המאיר נתיבים קשה אם כן מאי קא מבעיא ליה, הא ודאי מצוה בקידוש השם, כיון דלא שייך ליכא מידי וכו', וצריך לומר דהא גופא מספקא ליה אי סברת חוץ הוא כדברי התוספת או לא, ואם כן קושית המזרחי שפיר הא בכאן לא שייך ליכא מידי וכו', ומתרץ דהוי סברת חוץ, ודו"ק. ומיהו עדיין קשה דהוה ליה לפשטו מכאן, וצריך לומר כמ"ש הפרשת דרכים דאין להכניס אחר לסכנה, וזה דברי רש"י ודו"ק.

ואכן הנה נודע אומרם ז"ל במשנה (אבות ג', י"ח) חביבין ישראל שנקראו בנים וכו' חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים וכו' שנאמר (דברים י"ד, א') בנים אתם לה' וגו', שזה הוא חיבה יתירה במה שהודיע להם שהם בניו כי אם קראם בניו בלתי ידיעתם גם זה הוא חיבה גדולה ואך בזה שמודיע להם שנקראו בנים אליו הוא חיבה יתירה שמראה בזה שרוצה להוסיף להם חיבה על חיבה ותענוג על תענוג כי הלא כבר קראם בנים שלא בפניהם כאמור (שמות ד', כ"ד) בני בכורי ישראל, ולא הניח דעתו כביכול עד שקראם בנים בפניהם בנים אתם וגו', וכן כאן תחילה אמר והנה ה' נצב וגו' כנאמר שכל היחוד הזה הנרמז במראות הסולם הכל נצב עליו שהוא גרם כל בחינת היחוד הזה ולא הספיק בזה לבד, רק חיבה יתירה נודעת לו והודיע לו במאמר פיהו יתברך ויאמר אני ה' אלהי אברהם וגו' (ועיין בזוה"ק שזה מורה על האחדות השלם האמיתי) ואמר ליה בפירוש כי על ידך אני ה' הוי"ה השלם בזיווג ד' אותיות שם המיוחד כי תיקנת חטא אדם ונעשית כשופריה דאדם הראשון קודם חטאו וממילא נכלל בזה כל מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ח, י"ב) סולם זה סיני וכו' סולם זה הכבש וכו' כי הראה לו כל בחינת היחודים הכללים שעל ידיהם מתחבר הארץ לשמים וישמחו השמים ותגל הארץ בהיות היחוד האמיתי וזה על ידי קבלת התורה כי אז עליונים ששו ותחתונים עלזו, וגם הקרבנות הם קישור ויחוד כל העולמות והכל נצב עליו כי הוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה לקשר הארץ לשמים העליונים ליחד שם י"ה בו"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל כי הוא הנקרא כל ישראל בכלל הכולל הכל וכוללם יחד, והכל על ידי הארץ הזאת אשר אתה שוכב עליה כי זה שער השמים לקשר התחתונים בעליונים והעליונים בתחתונים כאמור.

ויהי בדרך במלון וגו' (שמות ד כד). במסכת נדרים (דף ל"א ע"ב) תניא רבי יהושע בן קרחה אומר גדולה מילה וכו', שכל זכיות שעשה משה רבינו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה, אמר רבי ח"ו שנתרשל אלא אמר אמול ואלא סכנה היא וכו', אלא מפני מה נענש מפני שנתעסק במלון תחילה. עיין פירוש רש"י שם (נדרים) דף ל"ב (ע"א, ד"ה מפני) ואותו תינוק לא היה באותה שעה אלא בן שמונה ימים. והוא פלאי וממש רוב המפרשים עמדו בזה, ואף אני אענה חלקי כפשוטו, דשפיר משכחת לה דהלך ממדין ביום השמיני בבקר, והיה אז יותר ממהלך שלשה ימים והוי סכנה, דבכל יום הכאב גדול אף שאין נתרבה כמ"ש הר"ן שם, ולעת ערב שוב לא היה ג' ימים מהלך למצרים, והיה אז עדיין בן חי"ת. אך עדיין קשה למה זאת לרש"י. ונ"ל כפשוטו, דהא מבואר במאי דמתרץ רבא במסכת שבת (דף כ"ד ע"ב), ובמסכת פסחים (דף פ"ג ע"ב), על הא דשריפת קדשים אינו דוחה יום טוב, משום דמילה שלא בזמנו לא דחי'. והטעם משום דאפשר לשהוי, הכי נמי אפשר לשהוי, עיין שם (פסחים פ"ד ע"א) בפירוש רש"י (ד"ה ולא). ואם כן יצא מזה דמילה בזמנה הוי מצוה עוברת, ושלא בזמנה לא הוי עוברת. והנה מוכח דבדרך מצוה, הוי כל צורכי הדרך מצוה, ואף בחזירתן אינן ניזקין כמו דאמרינן בפסחים (דף ח' ע"א), וקיימא לן (סוכה כ"ו ע"א) דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, אך דאם אחת עוברת מניח שאינה עוברת, עיין באו"ח סי' תרפ"ו, ואם כן מבואר דעל כרחך היה ביום השמיני דהוי מצוה עוברת, וק"ל.