Chasidut על שמות 4:6

וכדי ליישב כל זה, נ"ל בהקדים מה שכתבתי על הפסוק (שמות י א) בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו', עיין שם. והיוצא מזה דמשה לא רצה לילך לפרעה, משום דהבין שלא ישמע לו ומצוה שלא לומר (יבמות ס"ה ע"ב). ונקדים עוד דמשה חשד לישראל ואמר והן לא יאמינו לי (שמות ד א-ו), ואמר לו השי"ת מזה בידך (שמות ד ב), ופירש רש"י מזה שבידך אתה ראוי ללקות שחדשת בכשרים, ולכך והנה ידו מצורעת וגו' (שמות ד ו). וקשה דלמה באמת חשד משה בכשרים, כיון דהוא חטא ועון לחשוד בכשרים. ועוד קשה אחר שנאמר לו מפי השי"ת שלא יפה עשה במה שחשדן, איך חזר וחשדן בשעת קבלת התורה, כמו שביאר באור החיים בפרשת יתרו (שמות יט ז) ויקרא לזקני העם וישם וגו' ויענו כל העם יחדיו וגו', והוא מבואר ממש בכתוב. והנ"ל בזה, על פי מה ששמעתי הפירוש בפסוק (במדבר יב ג) והאיש משה עניו מאד מכל אדם וגו', שהוא היה כללא דכלהון, כמ"ש הזוהר (ח"ב קצ"א ע"ב) בפסוק (אסתר ט כג) וקבל היהודים, ולכך אמר מחני נא (שמות לב לב). והנה ידע שהוא מצד הנשמה שורש לכל ישראל, וחשד את עצמו במה שחשדן, ודוק. והנה מבואר מדברי העקרים (מאמר שלישי פרק ל"ג) בפסוק (תהלים קיט קיא) נחלתי עדותיך וגו', דיותר עלול לקבל השכל מצות שכליות מלקבל שמעיות וחקים. והנה עד עתה היו מצות שכליות כמו כל עשרת הדברות, דשבת הוא גם כן שכלי יום גינוסיא (פסי"ר פכ"ג), ופרשת משפטים, ולעשות משכן הכנה להשרות הכבוד ית"ש, וחישב שזה מקבלין. אבל כשהגיע לתורת כהנים שזה טומאה וטהרה וקרבנות שהשכל מנגדן, כמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות מקואות (פי"א הי"ב) וכי הטומאה טיט וצואה שמלוכלך ומועיל לו רחיצה, וכן קרבנות מנגד מאד להשכל, כי (תהלים נ יב) אם ארעב לא אומר וגו', (תהלים נ יג) האוכל בשר אבירים וגו' (תהלים נ יב-יג), והירצה ה' באלפי אילים וגו' (מיכה ו ז). וחישב שזה לא יקבלו מחמת שפלות שורשן ומצוה שלא לומר דבר שלא נשמע (יבמות ס"ה ע"ב). וגם חישב אחר שבאו למדריגה רמה שה' פעל להם ניסים כאלו, ויפלו ממדריגתן כשלא יקבלו והוא יכשילם במה שיאמר להם, לכך סבר אף שנמסר לו בסיני, ימסור לראש הדור אשר יהיה אחריו כמו ליהושיע, דכבר ידע דיהושע יהיו ראש הדור ממה שנאמר לו ושים באזני יהושע (שמות יז יד), דאז יהיה השורש יותר נכבד לדעתו ויתעלו הענפים ויקבלו אז, כן היו מחשבתו של אותו צדיק מחמת ענותנותו. אבל האמת הוא דדורו נתעלה על כל הדורות, ולכך היו למעלה מהטבע לפי שהוא היה ראש הדור, ועיין מה שפירשתי בפרשת דברים (א יא) יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים זו משלי (דב"ר פ"א י"ג), על פי דבר ציוה לאלף דור (תהלים קה ח), ודוק. ונקדים עוד מה שפירש בבית שמואל אחרון פרשה זו על הגמרא (ברכות כ' ע"א) מאי שנא ראשונים דמתרחש להו ניסא וכו'. ותורף דבריו דהעובד בטבע, עוזרין לו גם כן רק בטבע, מה שאין כן אם עובד חוץ לטבע, דבמדה שאדם מודד וכו' (מגילה י"ב ע"ב), עד כאן דבריו. אם כן אף אנו נאמר דדוקא בשמירת החקים שהם שלא בטבע, יזכו למעלה רמה להיות למעלה מטבע, וקרא מסייע לן (ואתחנן דף ז') ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו דהיינו בלי ממוצע, נאמר אחריו (דברים ד ח) ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים, והבן. ואם כן אמר לו ית"ש שאדרבה למדריגה זו שיהיו למעלה מהטבע, צריכין לשמירת החקים ובודאי יקבלו ישראל ממנו. ונקדים עוד לפרש הפסוק (תהילים ח׳:ו׳) ותחסרהו מעט מאלקים, דדרשו רז"ל (ר"ה כ"א ע"ב) על משה דמ"ט שערי בינה ניתנו לו. והוא משולל הבנה דאיך יתכן לומר על אין סוף שמחסר מעט ממנו, הלא בעל תכלית כלא נגד בלתי בעל תכלית. ועוד קשה הלא כל המ"ט שערים הם מעט מזעיר כנגד שער הנו"ן. ועוד הלא כל זה רק שערי בינה, ודוק. והנה פירוש הרמב"ן ידוע, וגם אני אענה חלקי דמבואר בבית שמואל אחרון דלהנהגת הטבעי ממונה שם אלקים, ולהנגת השדוד שם הויה, עד כאן. ונקדים עוד דהנהגת הטבעי, כטפה מן הים נגד הנהגת השגחה גלויה. שזה על ידי ממוצעים נבראים ובעלי תכלית, מה שאין כן הנהגת עצמותו ושם העצם והבן, וגם כל שית אלפי שני עולם הזה, הם כלא נגד הנצחית העתיד, ואז יתבטל הטבע כדכתיב (ישעיה ס יט) לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם וגו'. ונקדים עוד מה שכתבתי לפרש (בפרשת שמיני, ויקרא ט ז) ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח, שהיה אהרן בוש וכו', על פי החן טוב בפרשת תצוה על המדרש (שמו"ר ל"ז ד') תורה שלי היתה ונתתיה לך, ותורף הדברים דמאותו טעם עצמו שניתנה תורה לבני אדם ולא למלאכים שאינם בעלי גוף וגשם, מהאי טעמא נבחר אהרן לכהן לה' ולא משה, מפני שהיה משה בחינת מלאך (עיין ויק"ר פ"א א'), ויותר מתרבה כבוד שמים בעבודת אדם שהוא בעל גשם, עיין שם. והיוצא שזה קצת חסרון למשה שלא היה בו שום גשמיית כלל, כמו שפירש בעל עיון יעקב על הא דמשני הגמרא (ב"מ דף פ"ו ע"ב ובמדרש רבה וירא, ב"ר פמ"ח י"ד) עליתא לקרתא הלוך בנימוסיא, (מובא לעיל בפרשת בראשית). מיהו אף שלענין השירות דכהונה גדולה, הוי יותר כבוד שמים כשיש בו קצת גשם, מכל מקום למשה בעצמותו הוי זה כבוד והדר, שהרי בבחירתו ובפועל ידו עשה מן הגוף מלאך ולא נברא כך. ועל פי זה יתפרש ותחסרהו, שהיה נחסר מעט דהיינו המושפע מאלקים, דהיינו הנהגת הטבעי שלא היו בו שום חומרית וטבע, אבל אין זה חסרון בחקו, רק אדרבה וכבוד והדר תעטרהו. ונקדים עוד, דהוי קשה להמדרש דאחר מתן תורה שהיה עומד לפניו ית"ש בתמידות כנאמר לו (דברים ה כח) ואתה פה עמוד עמדי, איך יתכן קריאה כי אין קריאה לאינו נפרד. וכדי ליישב קושיא זו אמר המדרש זה שאמר הכתוב ושפל רוח וכו', וכאשר השיבו אותו רשע מי ה' וכו', ישב לו ואמר כבר עשיתי שליחותי, ר"ל כיון שהעיז כל כך, ודאי שוב לא ישמע, אם כן אין אני רשאי לילך עוד יותר, ואמר לו השי"ת בא אל פרעה כמו שפירשתי במקומו. ועל זה אמר המדרש לבסוף הוציאם ממצרים וכו' אמר מה עלי לעשות עוד, ר"ל דכבר הם במדריגה גדולה ונפלאה, ואם אדבר להם בשמעיות יתקלקל הכל, לכך עמד וישב לו, ר"ל אף שהיה עומד בתמידית, מכל מקום ישב לו בזה מטעם הנ"ל, ולכך צריך היה קריאה בזה הענין, ולכך למעלה לא אמר עמד וישב לו, דהרי קודם מתן תורה לא היה עומד בתמידית עד שנאמר לו ואתה פה עמדי, ועל זה מסיים המדרש שאמר לו הקב"ה וכו'. ונקדים עוד דיש גדול בכמות ויש גדול באיכות, והנה מה שעשה משה עד עתה, היו הצלות נפשות כמו קריעת ים סוף, והמן, והבאר, והשליו, וענני הכבוד, והקמת המשכן הוא כמו בנין בית המקדש. והנה אמרו רז"ל (מגילה ט"ז ע"ב) גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות, שנאמר (אסתר י ג) ורצוי לרוב אחיו וגו'. ועוד אמרו (מגילה ט"ז ע"ב) גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש, שכל זמן שברוך בן נריה היו קיים, לא הניחו עזרא ועלה. ונקדים עוד דמדריגת בנים היינו למעלה מהטבע, כי בנוהג שבעולם עבדים מוסר תחת ידי ממונים, מה שאין כן בניו, והבן. ועל פי זה יתבאר, דאמר לו הקב"ה לא כמו שאתה סובר דכיון שהם כל כך במדריגה אין ללמדן החקים, רק אדרבה לזה צריכין להחקים, ואמר שיש לפניך מלאכה גדולה באיכות מכל מה שעשית, והוא מדריגה יותר גבוה והוא ללמד לבני, ללמד דייקא, דגדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש ומהצלת נפשות, שהם יסוד של כל הדברים שעשית, לבני דייקא, דהיינו שהם למעלה מהטבע, ואם כן צריכין להחקים, ולכך ראוי ללמדן טומאה וטהרה והאיך יקריבו קרבנות, וישראל קדושים הם ובודאי יקבלו ואין לחשדן, הוי ושפל רוח יתמוך כבוד זה משה, ר"ל ושפל רוח ומשום זה חישב שגורם לשפלות הדור, אבל באמת יתמוך כבוד, שעל ידי שהוא היה ראש הדור, היה לכל דורו כבוד והדר שהיו למעלה מהטבע, והוא ענין יותר עמוק ממה שפתח, דענין הפתיחה כבר מבואר, ומייתי ראיה דפירוש של כבוד הוא במה שהם למעלה מהטבע, דכתיב ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו, ופירושו כמו שכתבתי, אם כן הכבוד הנאמר כאן, הוא מה שהיה משה למעלה מהטבע כמ"ש, הכי נמי יתמוך כבוד פירושו כנ"ל, ושהוא תומך הכבוד הזה של ישראל, לכך נאמר ויקרא אל משה דלזה צריך קריאה, וזה נכון בס"ד. היוצא מזה דצריך להזהיר לישראל וללמדן דיני התורה, וחלילה לחשדן שלא ישמעו ויקבלו, דישראל קדושים הן ובודאי ישמעו ויקבלו.

דהנה חטא נח היה על שלא התפלל על אנשי דורו, וכמבואר בזהר (זוהר ח"א ס"ז ע"ב) דלכך נקרא מי נח (הובא לשונו למעלה בפסוק (בראשית ז א) ויאמר ה' אל נח וגו'), וכמו שפירשתי על פי זה כי אותך ראיתי צדיק וגו', וצדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח (בראשית ו ט), וכמו שהביא בילקוט הראובני בפסוק (בראשית ח יח) ויצא נח וגו' מדרש הנעלם (זוהר ח"א רנ"ד ע"ב) וז"ל: ת"ר מה השיב הקב"ה לנח כשיצא מן התיבה וראה העולם חרב, התחיל לבכות, וא"ל רבש"ע נקראת רחום (שמות לד ו), היה לך לרחם על בריותיך. השיבו הקב"ה רעיא שטיא, כען אמרת דא, ולא בזמנא דאמרת לך ואני הנני מביא מבול וגו' (בראשית ו יז) וכו', ואכדין דשמעית דתשתזיב את בתיבותא, לא עלה בלבך בישובא דעלמא וכו', עיין שם. והנה בעונש רבי שמעון בן יוחאי י"ב חדש הואיל ולא חס על העולם, הכי נמי לנח מדה כנגד מדה אינו חס על העולם, לא יראה העולם זה אסור במערה וזה בתיבה כנ"ל. ובזה נראה לי לפרש הא דאיתא במדרש רבה (ב"ר ל"א ט') בפסוק (בראשית ו יד) קנים תעשה את התיבה, מה הקן הזה מטהר את המצורע, כך תיבתך מטהרתך. דהנה כמו שנקרא מי נח, הואיל ולא המליץ הוי כאילו הביאו, כך כיון דלא המליץ והסכים למקטרג הוי כאילו קטרג, דאם לא כן למה נקרא מי נח, וזה ברור. והנה ידוע דצרעת בא על לשון הרע, כמו שפרשו (עיין ערכין ט"ו ע"א) זאת תהיה תורת המצורע (ויקרא יד ב) המוציא רע, והמקטרג כל דהוא נקרא באותו פעם בעל לשון הרע, כמו משה דנלקה בצרעת (שמות ד ו) בעת שאמר והן בני ישראל לא שמעו אלי (שמות ד ו), אף דלא נתכוון לקטרוג כלל. ועל פי זה יתבאר המדרש מה הקן מטהר וכו', דחטא אחד לו עם המצורע, ורמז לו השי"ת זאת כדי שיבין ויתפלל, והוא לא שם לבו להבין. וגם כן נראה על פי דברי הזהר דרמז לו שיתפלל במה שאמר לו כי אותך ראיתי צדיק, דודאי לא לחנופא ליה אתי, רק שידע שיש לו כח להתפלל, ומכל שכן לפי פירושי בהפסוק הנ"ל היה לו רמז גדול והוא לא הבין וכמ"ש למעלה במקומו. ועל פי זה יתבאר דברי הילקוט כי מי נח זאת לי, וקשה לו קושית הזהר למה נקרא מי נח. ועוד קשה איך נמשך לזה שנקראו מי נח, מה דאמר אשר נשבעתי. ועל כן אמר זה שאמר הכתוב כי לכל זמן וכו', זמן היה לנח ליכנס בתיבה וזמן היה לו שיצא, דהיינו הזמן מהכניסה עד היציאה היה לו לקבל משפטו על שלא התפלל, דאלולי כך היה יוצא אחר ארבעים יום, ור"ל דלכך נקראו מי נח. ושמא תאמר אולי לא היה מועיל בתפילתו, לכך אמר כיון שאמר לו הקב"ה לצאת אז, כיון שראה שהיה עצור כל כך בהתיבה, הבין שחטא במה שלא התפלל, ולכן לא קבל לצאת ואמר אצא ואהיה פרה ורבה למארה, והיינו שהתפלל על העתיד שלא יהיה עוד מבול, ופעל שנשבע לו הקב"ה שלא יביא מבול לעולם אף אם יהיו רשעים, הכי נמי היה פועל אם היה מתפלל קודם, אם כן הוא גרם במה שלא התפלל, ולכך נקרא מי נח. וזהו כונת הפסוק כי מי נח זאת לי מטעם הנ"ל שלא התפלל, ושמא תאמר שלא היה פועל, לזה אמר אשר נשבעתי וגו', והיינו דמסיים הילקוט שנאמר כי מי נח וגו', והבן זה. והנה הגרסא האמיתי במדרש ובילקוט כך צריך לומר, זמן היה לנח לכנוס לתיבה, ועת היה לו שיצא ממנה כלשון הפסוק זמן ועת. ולדעתי יש עוד כונה עמוקה במה שדורש הפסוק לכל יש זמן וכו' על כניסת נח, ועת לכל חפץ על יציאתו מן התיבה. דהיה קשה לו בפסוק הנ"ל הכפל. ומה דמשנה מלשון הזמן לעת. ומתחלה אמר לכל דכולל הכל, ואחר כך האריך בלשונו לומר לכל חפץ תחת השמים. ועוד דמתחלה אמר לכל, דמשמע אף למה שעל השמים, ואחר כך אמר לכל חפץ תחת השמים, משמע תחת השמים. לכך מפרש להאי קרא על ענין נח בכניסתו ויציאתו, ובזה מתורץ הכל, בהקדים מ"ש היערות דבש (ח"ב דף נ"ג) לפרש (תהלים צ א-ד) (תהלים צ א) מעון אתה וגו', (תהלים צ ד) כי אלף שנים וגו'. כי אמרו (אבות פ"ה מ"ב) עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, וכמו כן מנח ועד אברהם להודיע וכו', עד שבא אברהם וקבל שכר כולם. ופירשו המפרשים מפני שזכותו הגין עליהן, אבל נח לא היה כדאי להגין על דורו, רק הקב"ה במדתו האריך אף עד המבול. וקשה אם כן מנח ועד אברהם למה לן זכותיה דאברהם. ותירץ דמעת שהחלו דור המבול למרוד לא היה רק ערך אלף שנים שזהו יומו של הקב"ה, וסירכא בת יומא לא הוי סירכא. אך זה קודם המבול, אבל אחר המבול אמר הקב"ה (בראשית ו ג) לא ידון רוחי באדם לחשוב כמו יום שלי רק יום שלהם, אם כן אין כל כך ארך אפים, לכך הוצרך לזכותיה דאברהם. וזה שאמר הכתוב מעון ומחסי אתה היית לנו בדור ודור, היינו באותן דורות שמאדם עד נח, (תהלים צ ב) בטרם הרים הן האבות יולדו, (תהלים צ ג) ותאמר שובו בני אדם הראשון, כי אלף שנים בעיניך כיום, וחסד אל כל היום (תהלים נב ג), עד כאן דבריו וש"י. והנה בלשון הקודש יש שמות נרדפים, ולכל אחד יש הוראה מיוחדת, רק שדרך להשאיל מזה לזה, וגם זמן ועת הם שמות נרדפין, זמן מיוחד לזמן אשר מתנהג בו השי"ת, כאמרם (סנהדרין צ"ז ע"א) יומו של הקב"ה אלף שנה, וכאמרם במדרש (ב"ר ג' ז') שהיה סדר זמנים קודם לכן, והיינו קודם בריאת עולם הזמן שהקב"ה מנהיג בו, וכמו שהתפארה התורה הק' ואהיה אצלו שעשועים יום יום (משלי ח ל) כנודע מדרשת רז"ל (ב"ר א' א'). ועת היא המשוער בתנועת הגלגל. והנה הקב"ה נקרא כל, שהוא כולל הכל ומחיה לכל, ומקור וסיבת הכל. והיינו לכל, הקב"ה שנקרא כל, זמן וכו' כנ"ל, והשתא אתי שפיר זמן היה לנח ליכנס לתיבה, שאז התנהג כפי הזמן שהקב"ה מתנהג בו ולכך האריך להם יומו, וכשכלה אז נכנס לתיבה. ועת לכל חפץ תחת השמים, דלמה שתחת השמים רק עת יש שאין מתנהג בזמן, והיינו אחר המבול שמאז אין מתנהג בזה העולם בהזמן רק בעת, והיינו ועת היה לו שיצא, דהיינו מהכניסה עד היציאה שנידון י"ב חדש היה בעת, כנ"ל נכון וברור. ועל פי דברי היערות דבש הנ"ל, נ"ל ליתן קצת טעם על מספר י"ב חדש למשפט דור המבול, דלכאורה אם נאמר כפשוטו דמשפט דור המבול היה י"ב חדש, על דרך קשה רימה וכו' (ברכות י"ח ע"ב), וכמ"ש הנזר הקודש עיין שם, קשה אם הוי כמו משפט הרשעים בגיהנם, אם כן למה הוי שנת החמה, כמ"ש רש"י על פסוק (בראשית ח יד) ובשבעה ועשרים יום יבשה הארץ (ד"ה בשבעה), הא בגיהנם לא הוי רק י"ב חדש שנת הלבנה, וכן מבואר ממנהג הקדיש. ועוד קשה דהא בארבעים יום (בראשית ז יב, ד"ה ארבעים) כתב רש"י דאין יום ראשון מן המנין, ובשנת החמה נחשב. ונ"ל דהנה איתא (סנהדרין ק"ח ע"א) לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. ונ"ל פירושו, על פי מה דאיתא בספר שנות אליהו בליקוטים פירש דין וחשבון (אבות פ"ג מ"א), וז"ל: דין, שדנין אותו על שעבר עבירה, וחשבון הוא בשעה שעבר העבירה, באותו שעה היה יכול לעשות מצוה או ללמוד. וזהו חשבון, שמחשבין העתים והרגעים שהיו לריק, ומענישים אותו על זה מלבד שעונשין על העבירה גופא שעשה, עכ"ל. והנה בלא תגזול (ויקרא יט יג), נכלל ממש רוב התורה, דהיינו עת שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, הרי גוזל אותו העת מהשי"ת. והנה על ביטול תורה לחוד, י"ל דהוי ביטול עשה ולא ענשינן רק בעידן ריתחא (מנחות מ"א ע"א) אבל כשחטא באיזה לא תעשה דענשינן, אם כן נעשה עידן ריתחא וענשינן גם על ביטול תורה. והא דאמר במקום אחר (סנהדרין דף ז' ע"א) אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה, שנאמר (משלי יז יד) פוטר מים וגו'. היינו בעת שנותן חשבון על כל מעשיו בבואו לדין, דאז לא שייך הא דלא ענשינן על עשה, דאז שואלין לו עסקת בתורה. מה שאין כן שיענש קודם נתינת החשבון, זה אינו אלא בעידן ריתחא. ובזה יש לפרש בהא דאיתא בגמרא (ברכות דף ה' ע"א) אם רואה אדם שיסורים כו', פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. ופירש רש"י ולא מצא חטא שבשבילו ראוין יסורים הללו לבא, ולא רצה לפרש דלא מצא כלל, דאם כן נשאר קושית העולם דהניח ביטול תורה לבסוף. ואין לומר משום דלא ענשינן רק בעידן ריתחא, אם כן כשלא מצא איך תולה בביטול תורה. לכך פירש ולא מצא חטא שבשבילו וכו', ואתי שפיר הכל בס"ד. והנה גם בלא מ"ש דפירוש ביטול תורה, היינו שביטל באותו עת שחטא, גם כן אתי שפיר דברי רש"י על פי הקדמה זו דלא ענשינן רק בעידן ריתחא. אך גם זה יתכן לומר דכוונת הגמרא יתלה בביטול תורה, היינו על עת שחטא וכמ"ש. והנה לפי זה צריך לומר דרש"י לא סבירא ליה כדעת התוספת (ד"ה ענישתו), דהא דלא ענשינן אעשה היינו דוקא כעין ביטול ציצית, שאין לובש טלית בת ד' כנפות שאין חייב בציצית, רק דבעידן רותחא גם על זה ענשינן שלא הביא עצמו לידי חיוב, דאם כן הלא בתלמוד תורה מחויב תמיד, והבן. והנה אם מתגבר על יצרו ואינו עושה העבירה, אינו נענש על ביטול תורה שבעת ההוא, דהא קיימא לן (קידושין ל"ט ע"ב) ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, ואם כן הוי עוסק במצוה, ובאמת התגברות על יצרו מצוה הוא, אבל כשעשה העבירה נענש גם על ביטול תורה, א' דהיה לו לעסוק אז, ועוד דאם היה עוסק בתורה, לא היה בא לידי עבירה, כמו שאמרו (שם בברכות (ה' ע"א)) רז"ל אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, יעסוק בתורה. ונחזור לענינינו, דאם אינו עוסק בתורה בשעה שאפשר לו לעסוק, או אינו עובד השי"ת בשעה שאפשר לו לעבוד, הוי גוזל אותו העת מהשי"ת. וכן האוכל והשותה בלא ברכה, אמרינן בכיצד מברכין (ברכות דף ל"ה ע"א) דעליו נאמר (משלי כח כד) גוזל אביו ואמו דלה' הארץ ומלואה (תהלים כד א), ואמרינן שם דהוי נהנה מקדשי שמים ומעל, עיין שם. ולפי זה ראוי לתוספת חומש, והיינו דלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, היינו שלא עבדו השי"ת כלל וגזלו כל העתים, והבן דהשתא אתי שפי דזה עלה על כולם, ומלבד דעשו עבירות לא עבדו כלל השי"ת. ועיין ביערות דבש ח"ב דף כ"ו ע"ב, וכ"ז ע"א מה שכתב בתוספת חומש, ועיין מה שכתבתי שם על הגליון וזה לשוני שם, (ועיין בהג"ה על השאילתות במה שתמה על הגאון המחבר בזה. והנה כאן י"ל דהוא טעות סופר ואיפכא צריך לומר, דהא קיימא לן (ב"מ נ"ג ע"ב) חומש מלבר וכמו שפסק הרמב"ם, ומלבר הוא מאתים וחמשים, רק לקמן בדף כ"ו ע"א הוא פליאה נשגבה, ודו"ק). והנה לפי זה אם חטאו אלף שנה, הרי עם תוספת חומש הוי שנים עשר מאות שנה, על כן הוי שנים עשר חדש דינם שנים עשר נגד שנים עשר, ורק זאת ראוי להיות חומש מלבר, ואם כן ראוי להיות עוד חמשים שנה, לכך היה שנה תמימה שנת החמה עונש דור המבול כמבואר ברש"י, דאם חודש הוי נגד מאה שנה שנה, וגם חודש חסר נחשב כן, אם כן ורב חסד מטה כלפי חסד (ר"ה י"ז ע"א), והיה ראוי להיות כולם נחשבים חסרים, דלמה יענשו יותר במה שהחודש מלא, מלבד יום הראשון שלא נחשב שאין לילה עמו כפירוש רש"י, וכן יום שנפסק, אם כן הוי שי"ן נו"ן ימים, אם כן עד שנת החמה דהוא שס"ה ימים, הוי חצי חודש נגד חמשים שנה כנ"ל, ועל פי זה מיושבים כל הקושיות שהקשתי בס"ד, והבן.