Chasidut על שמות 6:1

וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה' (שמות ו ב). עיין באלשיך מה שדקדק. (א), שמשנה מדבור לאמירה. (ב), טרם אמרו ית' אליו דבור, חזר ואמר ויאמר. (ג), מה שמשנה מאלקים להויה. (ד), אומרו אני ה', מה חידש לו, עד כאן. ועיין שם מה שכתב דנמשך לפסוק שלפניו (שמות ו א) ויאמר ה' אל משה עתה תראה. ואף אני בעקבותיו אלך לפרש, על פי דברי הקדמונים (בפרשת משפטים) בפסוק (שמות כב כו) והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, דפירשו בעבור שהמצוה הזאת לכאורה אינו כפי שורת הדין שילוה מעותיו ולא יבקשם ממנו, ולא יקח רבית והמשכון ישיבנו לו בכל יום, לכך אמר והיה כי יצעק אלי ושמעתי, לא בבחינת היותי שופט אלא בבחינה אחרת, והיא כי חנון אני, ובהכרח ארחם ואחון על העניים והאביונים עיין שם במהר"י אברבנאל. הרי מצינו דהדין נצמח מכח מדת הרחמים, ובזה יובן מאמרם ז"ל (ב"ר ל"ג ג') כי הרשעים מהפכין מדת הרחמים למדת הדין, והיינו עתה תראה אשר אעשה לפרעה וגו', כי הדין נתעורר עליהם מרוב הרחמנות שעל ישראל, אם כן הוא דין קשה מאד כי גם הרחמים מסכים עליו והוא סבתו, והיינו ביד חזקה כפול שהוא דין כפול, ומפרש וידבר אלקים וגו' אני ה' הרחמים, כי ממנו נצמח הדין הקשה מאד, והבן. וי"ל כי על פי דברי משה למה הרעות, נצמח הדין הקשה על מצרים שהוא כמו צעק יצעק (שמות כב כב), והבן. והיינו עתה תראה, בפרט לפי דברי האלשיך שאמירתו למה הרעות נצמח מרוב רחמנותו על ישראל, ואם כן זה כעין קל וחומר, יתר מרעהו צדיק וכל שכן הבורא ית"ש, אם כן מזה נתעורר למעלה רחמים בלי ערך, ויאמר אליו דייק אני ה' מקור הרחמים.

במדרש רבה (ויק"ר י"א ה') עם חסיד תתחסד וכו' (תהלים יח כו), ר' נחמיה פתח קרא במשה, בשעה שבא בחסידות, הקב"ה בא עמו בחסידות, בשעה שבא בתמימות, הקב"ה בא עמו בתמימות, בשעה שבא בעקמנות, הקב"ה בא עמו בעקמנות, בשעה שנתברר על עסקיו, הקב"ה בירר עסקיו. אימתי בא בחסידות, בשעה שאמר הראיני נא את כבודך (שמות לג יח-יט), מה כתיב תמן (שמות לג יט) אני אעביר כל טובי וגו'. אימתי בא בתמימות, בשעה שאמר מדוע לא יבער הסנה (שמות ג ג), אמר ליה מן דיקרי קאים בגוויה. אימתי בא בעקמנות, בשעה שאמר ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם (שמות ג יג), מה אמר לו זה שמי (שמות ג טו), לפי שעה אהיה אשר אהיה (שמות ג יד). אימתי נתברר על עסקיו, בשעה שאמר לו ועתה לכה ואשלחך אל פרעה (שמות ג י), אמר לו שלח נא ביד תשלח (שמות ד יג), ומאז באתי אל פרעה (שמות ה כג), מה כתיב תמן (שמות ו א) עתה תראה, עד כאן דברי המדרש.

(ב) עוד י"ל על המדרש הנ"ל (תנחומא ואתחנן סי' ד), בהקדים ליישב קושית הרא"ם (פרשת חקת) למה לא התפלל כשנאמר לו עתה תראה (שמות ו א). ומה שתירץ דשם נגזר שלא יראה הכיבוש אבל יכול לכנוס, אבל במי מריבה נגזר שלא יכנוס כלל, הנה קשה לפי תירוצו וכי לאכול מפריה הוא צריך, כיון דהמצות עדיין לא נהגו קודם כיבוש, ואף דחלה נהגה, מכל מקום קשה מפני מה לא התפלל כשנאמר לו עתה תראה, כדי לקיים שאר המצות הנוהגות רק אחר כיבוש. והנ"ל דהא מהר"ם א"ש פרשת ואתחנן כתב דנתאוה משה לכנוס לארץ, משום דקיימא לן (מכות ז' ע"א) דברח אחר שנגמר דינו מחוץ לארץ לארץ, סותרין דינו, עיין שם. ודבריו אינם מובנים, דהא כיון דיכנס לארץ כבר נתבטל הגזירה, אבל לדברי הרא"ם אתי שפיר, דכשנאמר לו עתה תראה, שהוא רק גזירה שלא יראה בכיבוש, חישב דלמה יתפלל עתה, הלא כשיכנס לארץ ממילא יהיה נסתר דינו ואז יהיה לו בנקל לבטל הגזירה, אבל עכשיו דנגזר שלא יכנס כלל, התפלל. והשתא לא קשה מידי הא עדיין המצות לא נהגו, דהלא כיון דיכנס לארץ ויהיה נסתר דינו, אם כן מה שנגזר מעתה תראה, שוב יהיה לו בנקל לבטל, והבן. ועל פי זה מבואר המדרש ואתחנן למה, ר"ל הלא לא התפלל בעת שנאמר לו עתה תראה, לזה משני כדי שיכנס לארץ, ר"ל דאז לא התפלל דסבור היה כשנכנס לארץ ויסתר דינו ויהיה לו בנקל לבטל הגזירה, אבל עכשיו התפלל על זה גופא שיכנס לארץ, ודו"ק. וגם זה יש להעמיס בדברי המדרש ואתחנן למה, ר"ל וכי לאכול מפריה הוא צריך כיון שהמצות לא נהגו עד אחר כיבוש, לזה משני כדי שיכנס לארץ, וממילא יבטל הגזירה מכל וכל, והבן.