Chasidut על שמות 9:14

והנה פרעה היה קשה עורף מאד. והנה בחמש מכות הראשונות נאמר ויחזק לב פרעה, שחיזק לבו מעצמו דלא להוי גמר ומקנה, וגם לא שילח בפועל הכל בבחירתו. אבל בהתחלת חמש מכות האחרונות כבר היה נלאה והיה משלח ומשחרר בפועל, אבל לא היה האונס גדול כל כך שיהיה גומר ומקנה בלב, ואם כן לא היה מועיל שחרורו ובפועל היה משלח, אם כן לא יתכן שיכהו עוד דהיה חילול השם. לכך השי"ת חיזק לבו בזה שלא יכנע גם בפועל כל זמן שאין לבו מסכים, עד שיבא האונס הגדול ויכנע לבבו הערל, ויהיה גומר ומקנה בלב, והיינו ויחזק ה' את לב פרעה בזה ולא שילח. והן דברי התנחומא אמר הקב"ה מכאן ואילך אם רצה לשלוח איני מקבל, כי תוכן לבות ה' ויודע שאף שיכנע לשלחם, עדיין לא הוי אונס גדול אצלו להסכים, וכדכתיב (שמות ד כג) ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך, מבואר דעד מכות בכורות ימאן לשלחם ולכך אינו מקבל, רק אחר מכות בכורות דהוי אונס גדול, אז נכנע לבבו והסכים באמת בעומק הלב לשחררם אז קיבל ממנו. וז"ש (שמות ט יד) כי בפעם הזאת, ר"ל עד פעם הזאת אשר עבר, הנני שולח את כל מגפותי גם מכאן ולהלן אל לבך וגו' דייקא. וז"ש כאן כי אני הכבדתי את לבו וגו' למען שיתי אותותי אלה, שיעשו רושם בקרבו דייקא, והבן. ועל פי זה מבואר בפרשת שמות ואני ידעתי כי לא יתן וגו' ולא ביד חזקה, ר"ל אפילו אם ישלח אתכם ביד חזקה, הוא גם כן לא מועיל דאונסא כמאן דלא עביד, אם כן לא יועיל שחרורו כלום, לכך ושלחתי את ידי והכתי בכל נפלאותי דייקא, אף שהיה משלח באמצע לא אניח לו עד אשר אעשה בקרבו דייקא, שיהיה האונס הגדול ויהיה גומר ומקנה בקרב לבבו, ואחרי כן ישלח אתכם בפועל ולא קודם, והבן. ושמא תאמר דהוה ליה תלוהו ויהיב דלא מהני, על כן אמר לו מיד ושאלה אשה משכנתה וגו' וניצלתי את מצרים דהיינו בשכר עבודה, אם כן הוה ליה תלוהו וזבין דהוי זביניה ושחרורו שחרור, ונכון. ולכן בעת שאמר השי"ת לאברהם שישעבד זרעו להיותן עבדים, אמר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ששיעבדן על תנאי זה, דהיינו משום דהכל צפוי וכו' (אבות פ"ג מט"ו), וצפה הקב"ה שיתקלקלו ולא יוכלו להתמהמה ויהיו צריכין לשחרורו, אם כן אם היו משועבדין בלי שכר הוי תלוהו ויהיב, אבל מכיון שצריכין לשלם שכר עבודה, הוי תלוהו וזבין ומועיל שחרורו כנ"ל. ועל פי זה יובן דברי הגמרא שלא יאמר אותו צדיק ועבדום ועינו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים, דכיון דרכוש אין כאן, יציאה גם כן אין כאן דהוי תלוהו ויהיב. ועל פי זה יבואר ויוציאם בכסף וזהב, ועל ידי זה ואין בשבטיו כושל, ר"ל חשש פסול עבדות כי הללו עבדי ה' (תהלים קיג א), ולא עבדי פרעה (מגילה י"ד ע"א), כי הוי שחרור גמור כדין תלוהו וזבין. והנה ענין גמר ומקנה שהוא באונס גדול דוקא, דעת לנכון נקל לפי שבאונס גדול שמח מאד שיפטר ממנו, ומחמת זה גומר ומקנה, והיינו (תהלים קה לח) שמה מצרים בצאתם כי נפל פחדם עליהם, והבן כי נכון הוא בס"ד. ועל פי זה מבואר המדרש הנ"ל הים ראה וינוס, מה ראה, ראה ישראל באים ורכוש מצרים בידם, כי ודאי הכל נברא בשביל ישראל והכל משועבוד להם, (ועל פי מה שפירשתי במרשת בשלח הים ראה, מה ראה ארונו של יוסף [ב"ר פפ"ז ח'], וברייתא דרבי ישמעאל (מדרש פליאה) עיין שם). אך אם הם עבדים למצרים, דיו לעבד להיות כרבו (ברכות נ"ח ע"ב), ועוד מה שקנה עבד קנה רבו (פסחים פ"ח ע"ב), אם כן אין צריך הים לעשות לישראל מה שהיא נגד רצון פרעה ומצרים, ואף ששחררן הלא היה באונס, אך כיון שראה שרכוש מצרים בידם, מזה נשמע דהוי שחרור גמור כמ"ש, על כן וינס.

ויאמר ד' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וכו' (שמות י א). הנה הקושיא מפורסמת שלא נזכר בדברי הש"י כלל ממכת הארבה. ולפי מ"ש לעיל שמכת "ברד וארבה היו בענין אחד להשחית יבול השדה, וזה שרמז הש"י הנני שולח את כל מגפותי וכו' (שמות ט יד), שכל המכות הסמוכים יהיו כלולים זה מזה, וכיון שבכאן לא נזכר בדברי הש"י איזה מכה יביא, וכבר ידע משה שהמכה הסמוכה לברד תהיה נוספת בריבוי על מכת הברד ומעניינה, מזה שפט שהיא מכת ארב"ה לשון נופל על לשון כמו ששפט בנחש נחשת (ב"ר פל"א ח'). ועוד רמז לו הש"י בלשון למען תספר באזני בנ"ך (שמות י ב), שכנגד ארבעה בנים דברה תורה (הגדה של פסח), וד' פעמים ב"ן בגימטריא ארב"ה. והא דלא אמר לו הש"י בפירוש, להורות שענין הסיפור בהכרח הוא לפרש דברים הסתומים היוצאים מחסר ויתיר ומדרשות הכתובים, כמו שדרש משה מדבר הלמד מענינו מכת הארבה:

כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך (שמות ט יד). הנה הוא תמוה מאד, ועיין בתרגום יונתן (וז"ל, ארים בזמנא הדא אנא משלח מחתא לך מן שמיא, ותתיב ית כל מחתי דמחת ללבך ובעבדך ובעמך, דמן קדמי הוין משתלחין ולא מן חרשיותא דבני נשא, עכ"ל). ועדיין קשה (א), הלא הוא כבר נודע ממכת כנים כי אצבע אלקים הוא (שמות ח טו). (ב), מה המופת מהברד יותר משאר המכות. (ג), אומרו בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ, והוא תמוה וכי ח"ו בשמים יש, ובאמרו כי אין כמוני די. והנ"ל בזה כי כבר ידעו שאיננו מפעולת הכישוף מכח מכת כנים, רק אף על פי כן היו חושבין אולי מכל מקום הוא כדרך מחשבתן המועטת המבואר במורה נבוכים (חלק ג' פרק מ"ה) בענין טעם הארון והלוחות והכרובים, מהטעות אשר היה להקדמונים בענין הנבואה קודם מתן תורה. וכן חישב פרעה על משה, אף שזה נראה ממשה בודאי שאיננו משגיח בצלמים, עדיין חישב אשר בצאתי מהעיר יש לו איזה אילן שמתנבא על ידו. והנה בברד היה וכל עץ השדה שיבר (שמות ט כה), ומשה קיים בנבואתו, מזה נראה בעליל שאינו כפי מחשבתם רק שנבואתו היה מהשי"ת בלי אמצעי כלל. והנה המלאך ידבר בשם שולחו כי שמו בקרבו, כמו שכתב הרשב"ם והראב"ע בפרשת הסנה, והטעם כי קיימא לן בכל מקום שליחו של אדם כמותו (ברכות ל"ד ע"ב), ור"ל בענין השליחות, וז"ש בפרשת משפטים (שמות כג כא) אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו והבן. והנה לפי דעתן המשובשת בשליחות הנביא אין אחדות עיין במורה שם, ועל פי זה מבואר כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך וגו', כפירוש התרגום יונתן בביאור הכתוב ולא מטעמיה והבן, וזה אמרו בעבור תדע כי אין כמוני, ר"ל שליח (כי שליחו כמותו בדבר השליחות) בכל הארץ, כי אין אמצעי להנביא בדברים התחתונים, והבן.