Chasidut על תהילים 136:4

ברכי נפשי את ד' ד' אלהי גדלת מאד וגו' (תהילים ק״ד:א׳).
איתא במדרש (תנחומא חיי ג) אמר ר"א גדול היית עד שלא בראת עולמך ומאימתי נתגדלת משבראת עולמך שנאמר אלהי גדלת מאד. ביאר הענין, כי זאת התפיסה של אדם שהציב השי"ת שאין מלך בלא עם, והכבוד שמים כביכול חסר, וישראל משלים ע"י עבודתו, זה הוא רק מצד האדם, שהשי"ת חפץ להיטב שיהיה לאדם מקום לעבודה. אבל מצד השי"ת הוא באמת מלך בלא עם ג"כ, ואינו צריך כלל לעבודת אדם, כי בלעדי עבודת אדם הוא כבודו ית' נמי בשלימות, וכמו דכתיב (איוב ל״ה:ז׳) אם צדקת מה תתן לו וגו'. ועל זה אמר ר"א, גדול היית עד שלא בראת עולמך. אכן אין שייך בזה הודאה לאדם לאחר שאינו עדיין בהבנת ותפיסת אדם כלל, ואף המאמין היותר גדול שבעולם, שמאמין מאד שלמעלה מתפיסת שכלו מציל אותו השי"ת מסכנת נפשות ועושה עמו נסים בכל רגע, בכ"ז כיון שהנסים הם נסתרים מתפיסת אדם נאמר על זה (תהילים קל״ו:ד׳) לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו. משא"כ כשמתחיל השי"ת להנהיר הנפלאות שעושה שיהיו מאירים בהבנת ותפיסת אדם, וירגיש בדעתו טעם והבנה בהנסים שעושה עמו, ע"ד מאמרם ז"ל (אבות פרק ג') חיבה יתירה נודעת להם שנקראים בנים למקום, וכעין מאמרם ז"ל (קדושין מ"א.) לאדם טוב מטעימין אותו מפרי מעשיו בעוה"ז. ע"ז אמר משבראת עולמך נתגדלת ביותר, היינו ששייך שפיר ע"ז הודאה גם בהבנת ותפיסת אדם, וזה נתגדלת ביותר:

והנה יש עוד תירוץ אחר על זה, שלכוונה עשה ה' בדוקא כך שיגזור עליהם ת' שנה, ושיוצאים ברצונו קודם השלמת המנין. ונקדים לבאר מאמר רז"ל (נדה ל"א.) מאי דכתיב (תהילים קלו, ד) לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו שאין בעל הנס מכיר בנסו, ובעיני יפלא מאמר זה דפשטא דקרא אתי שפיר טפי, דקאמר שהקב"ה לבדו עושה נפלאות ואין זולתו, ולא הוקשה לרז"ל רק דמלתא דפשיטא הוא. אבל לפירושם קשה טפי, דאטו אם בעל הנס מכיר בנסו וכי הוא איזה מסייע להתהוות הנס, והרי תיבת לבדו נאמרה על העשיה של הנס, ולפירושם הוה ליה למימר ליודע נפלאות גדולות לבדו, וכבר כתבנו מזה לעיל בפרשת וירא וכאן נבאר בדרך אחר.

וְכָל אָדָם צָרִיךְ לֵילֵךְ בָּזֶה וּלְקַיֵּם זֹאת, לְהִשְׁתַּדֵּל וּלְהָכִין עַצְמוֹ לְהַכְנִיס בְּלִבּוֹ הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה בְּכָל יוֹם מֵחָדָשׁ, כִּי זֶהוּ עִקַּר וִיסוֹד וּכְלַל כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וּכְמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בִּתְחִלַּת הַתּוֹרָה "תִּקְעוּ" (לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן ה), שֶׁצְּרִיכִין לְפַשְׁפֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ וּלְחַפֵּשׂ אֶת עַצְמוֹ בָּאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, עַיֵּן שָׁם כִּי כָּל אָדָם בְּאֵיזֶה מַדְרֵגָה שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ בַּדְּיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה, יָכוֹל לְהַרְגִּישׁ בְּלִבּוֹ אֱלֹקוּתוֹ מֵחָדָשׁ אִם יַטֶּה אָזְנוֹ וּלְבָבוֹ הֵיטֵב לְמַה שֶּׁהוּא מוֹצִיא מִפִּיו וְזֶהוּ בְּחִינַת (בְּרָכוֹת יג) שְׁמַע-בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ, שֶׁהֵם כְּלָל הַשִּׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת שֶׁבָּהֶם נֶאֱחָזִים כָּל הַתַּאֲווֹת וְהַמִּדּוֹת רָעוֹת כַּיָּדוּעַ, הַיְנוּ בְּכָל לָשׁוֹן מִלְּשׁוֹנוֹת הַגּוֹיִם שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ, כִּי כָּל עִנְיְנֵי חוֹל וּמַחֲשָׁבוֹת חִיצוֹנִיּוֹת וְתַאֲווֹת וְהִרְהוּרִים שֶׁעוֹבְרִים עַל הָאָדָם כֻּלָּם הֵם בְּחִינַת לְשׁוֹנוֹת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, כִּי מִשָּׁם הֵם נִמְשָׁכִין. וְהִזְהִירוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁבְּכָל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ, שֶׁתִּשְׁמַע מִשָּׁם אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ וְזֶה בְּחִינַת שְׁמַע-בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ, שֶׁבְּכָל לָשׁוֹן מִלְּשׁוֹנוֹת הָעַמִּים שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ שֶׁהֵם כְּלַל הַתַּאֲווֹת וְעִסְקֵי חוֹל וְכוּ', תִּשְׁמַע מִשָּׁם אֱמוּנָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁהוּא ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד וְהָבֵן הֵיטֵב נִמְצָא, שֶׁשְּׁנֵי הַפֵּרוּשִׁים שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל תֵּבַת שְׁמַע שְׁנֵיהֶם עוֹלִים בְּקָנֶה אֶחָד, כִּי דָּרְשׁוּ לְעִנְיָן שֶׁצְּרִיכִין לְהַשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו וְכוּ' שְׁמַע-הַשְׁמֵעַ לְאָזְנֶיךָ מַה שֶּׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ וְגַם דָּרְשׁוּ לְעִנְיָן שֶׁמֻּתָּר לוֹמַר קְרִיאַת שְׁמַע בְּכָל לָשׁוֹן שְׁמַע-בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ וּשְׁנֵיהֶם עוֹלִים בְּקָנֶה אֶחָד, הַיְנוּ שְׁמַע-הַשְׁמֵעַ לְאָזְנֶיךָ מַה שֶּׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ, שֶׁתַּטֶּה אָזְנֶיךָ וְלִבְּךָ הֵיטֵב בְּכָל יוֹם לְמַה שֶּׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ וְיִהְיֶה בְּעֵינֶיךָ כְּחָדָשׁ כַּנַּ"ל וְאָז תּוּכַל לִשְׁמֹעַ אֱמוּנָתוֹ וֶאֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ מִכָּל לְשׁוֹנוֹת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בִּבְחִינַת שְׁמַע בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ וְכַנַּ"ל. כִּי ה' עֵר הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן, וְאַף-עַל-פִּי שֶׁעוֹבֵר עַל הָאָדָם מַה שֶּׁעוֹבֵר כַּאֲשֶׁר יוֹדֵעַ בְּנַפְשׁוֹ, אַף-עַל-פִּי-כֵן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ בְּחַסְדּוֹ הַגָּדוֹל וְהַנִּפְלָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים קלו), "לְעוֹשֶׂה נִפְלָאוֹת גְּדוֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". וְהוּא מְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית וּמֵאִיר לָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדוֹ בְּכָל יוֹם מְחַדֵּשׁ הִתְגַּלּוּת אֱלֹקוּתוֹ, וְעַל-כֵּן בְּכָל מַה שֶּׁעוֹבֵר עַל הָאָדָם צָרִיךְ לִזְכֹּר אֶת עַצְמוֹ בְּכָל עֵת בּוֹ יִתְבָּרַךְ וּלְהַזְכִּיר אֶת עַצְמוֹ שֶׁהוּא אִישׁ יִשְׂרְאֵלִי וּמַאֲמִין בֵּאלֹקִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (יוֹנָה ב), "בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי אֶת ה' זָכָרְתִּי" וְאָז יוּכַל לְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ בּוֹ יִתְבָּרַךְ מִכָּל מָקוֹם שֶׁהוּא, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר אֲדוֹנֵנוּ, מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁבְּכָל מָקוֹם יְכוֹלִין לִהְיוֹת סְמוּכִין אֵלָיו יִתְבָּרַךְ אֲפִלּוּ בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת חַס וְשָׁלוֹם, וְכַמְבֹאָר מִזֶּה בִּדְבָרָיו זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת וּצְרִיכִין לִזָּהֵר לֵילֵךְ בָּזֶה כָּל אָדָם שֶׁבָּעוֹלָם, כִּי הוּא יְסוֹד הַכֹּל: