פירוש על תהילים 136:4

לעשה נפלאות גדולות לבדו. בראשונה לא נברא מלאך כשעשאן לנפלאות הללו השמים והארץ השמש והירח:

לעושה. אחר שהזכיר המלאכים והגלגלים שהוא אדון עליהם אמר לעושה, להורות כי אינם קדמונים כמו שהוא קדמון אלא שהם עלולים והוא עלה עליהם, לפיכך אמר לעושה ללמד שאינם קדמונים אלא הוא עושה אותם והם חדשים והזכיר תחלה נפלאות גדולות. ואפשר שהוא כלל לאשר זכר אחריו ואמר, לעושה נפלאות גדולות לבדו. על הצורות שאינם גופות ולא כח בגופות והם השכלים הנפרדים והם נפלאות מעין האדם, כי לא תשיג עין האדם אלא מה שהוא חומר, והגלגלים והככבים הם חומר זך ותשיגם עין האדם, אבל הצורות שהם בלא חומר לא תשיגם עין האדם ואף עיון המחשבה נלאה להשיגם לפיכך קראם נפלאות: ואמר לבדו. כי הוא לבדו נשגב עליהם וכל שאר הנבראים תחתיהם והם קיום העולם, לפיכך אמר כי לעולם חסדו כי הנה הם חסד האל אל ברואיו והם לעולם אין להם הפסק:

לעושה נפלאות כו' ראו נא גודל מדתו לעשות חסד כי כאשר ברא את העולם אשר לא היה אז כ"א הוא ית' לבדו ולא הי' במציאות מי יעשה לו הוא ית' חסד עכ"ז עשה העולם לעשות חסד עם העולם עצמו אשר גזרה חכמתו לעשות ועל כן ראוי להודות לעושה כו' שהוא שעשה נפלאות גדולות בהיותו לבדו קודם היות עולם ושום נברא ועשה נפלאות הם מעשה בראשית על צד הפלא כי מי היה כבר שעשה חסד עמו בברוא עולם בשבילו לכן אמור כי בשביל עשות חסד עם העולם עצמו וברואיו שגזרה חכמתו ית' לעשותם עדיין עשאם גם שלא קדם מקבל החסד: