אֱלֹהִ֤ים ׀ אֵלִ֥י אַתָּ֗ה אֲֽשַׁחֲ֫רֶ֥ךָּ צָמְאָ֬ה לְךָ֨ ׀ נַפְשִׁ֗י כָּמַ֣הּ לְךָ֣ בְשָׂרִ֑י בְּאֶֽרֶץ־צִיָּ֖ה וְעָיֵ֣ף בְּלִי־מָֽיִם׃
עבודת ישראל
תקנו להזכיר מדת לילה ביום כדי להוציא מלב האפיקורסים שאומרים מי שברא אור לא ברא חושך. ביאור הענין דוגמא לדבר מצינו זמנים ומועדים הנ' בעליל בהם גילוי אלהות כמו יומי ניסן אייר סיון והם נק' בחי' יום והבוקר אור. ויש זמן כמו תמוז ואב עד אחר תשעה בו או עד חמשה עשר. וכן טבת ושבט עד חמשה עשר בו הם בחי' חושך ולילה שאלהות באיתכסיא כי לא ניכר גדולת האדון. מפני שבימים האלו החריבו בית תפארתינו. וכמה דברים אירעו בהם לאבותינו וכנודע מזוה"ק סוד ימים האלו. והנה זאת דעת האפיקורסים ושוטים שמדמים בלבם כי יש חילוק ופירוד באלהותו ית"ש ח"ו בין הזמנים הללו. וזה הענין מי שברא אור לא ברא חושך. אבל מי חכם ויבן את זאת כי הכל מורה על אחדותו הפשוט ואין דבר נעלם ממנו והבורא ב"ה צפה והביט מראשית הבריאה עד אחריתו וסידר הכל ברצון הפשוט מה שאין לעמוד על מחקר יסוד ושורש הענין כי גבהו מחשבותיו ממחשבותינו. ולא היה שמחה כיום שנבראו בו שמים וארץ כדאיתא במד'. ואע"פ שרומז במקרא מלא על ארבע גליות בפסיק והארץ היתה תוה"ו ובוה"ו וחש"ך על פני תהו"ם. וגם ורוח אלהים מרחפת היא סוד רוחו של משיח כנודע מס"ק. והכל ברצונו הפשוט וכמ"ש בביאור הענין קצת בחיבורים אחרים ע"ש. לכן יש ליזהר שלא להתרשל ח"ו מעבוד ה' ע"פ טפשות היצה"ר לאמר הנה העתים הללו אין דעתי צלולה בהם לעבוד ה' כי הם ימי קטנות המוחין. אדרבה יתחזק א"ע בכל יכלתו לשבר המסך המבדיל ולקרב אל משכן ה'. כמ"ש כבר ע"פ מה שראינו הנהגה אחת ממלך תקיף וחכם שלא הי' נלחם כל ימיו עם אויביו בארצו ולא נתנם לעבור בגבולו כי אמר פן ישחיתו את גבולי אבל אזר כגבור בגבורה ויצא ונלחם במדינת שונאיו. וכן יש לקחת מזה מוסר השכל בעבודת הש"י כי אין נפלא להיות עובד כיון שהוא במוחין דגדלות ולעורר מלחמה כי אז העת מוכן להקדיש יוצרנו בשמחה ובששון. משא"כ בימי הרעה הנמוכים בשנה ושורה בהם הקטנות אז יצא כל אדם כברק חצו להכות באגרוף רשע וללחום מלחמות ה' ולהסיר כל המסכים וכל מיני השחרות עד אשר יצא כנוגה צדקו והבא לטהר מסייעין לו. וכן אמר דהמע"ה תהילים ס"ג בהיותו במדבר יהודה בעת צרה בברחו מפני שאול. אלהים אלי אתה אשחרך אפילו שעבר עליו מה שעבר והיה עת שחרות וחושך נגד עיניו אעפ"כ שיחר פני ה' ולא עזבו. ואמר צמאה לך נפשי וגו'. כן בקודש חזיתיך פי' שהיה מתפשט מכל צרותיו וכל פגעיו בצימאון נפשו אל ה' עד אשר הרגיש בעצמו כי התלהב וחשקו לה' קדחה בקרבו כמו היותו בימי מועד וימים הקדושים. ולכן אמר כן בקודש חזיתיך פי' כי שמח בעצמו שלא הרגיש בצערו מחמת הדביקות ונעשה בר לבב כמו בקודש דהיינו בימים הקדושים והשראת מוחין דגדלות וכ"ז בא לו מחמת דביקותו בה' תמיד וכלות הנפש אליו. וכמו שאמר ואני קרבת אלהים לי טוב וגו'. ועפי"ז יובן ג"כ מה שאמר בתהלים קל"ט פליאה דעת ממני נשגבה וגו' אנה אלך מרוחך ואנה וגו'. דלכאורה קשה על הענין שחשב כי אי אפשר להסתר מפני בורא עולם ומלואו. בשלמא אם ח"ו רצה להסתיר א"ע ניחא דקאמר דא"א לגמור העצה. אבל מצינו להיפך שכל חשקו ותאותו היתה לדבק בה' ולעמוד לפניו לנצח א"כ מה צורך החשבון הזה הלא אם גם ח"ו היה איזה מקום בעולם להסתיר א"ע מפני ה' בוודאי הי' דהמע"ה רודף ומבקש ה' ומגלה א"ע בכל אופן לפני כבוד ה'. אכן י"ל כך דהנה דרך בנ"א הרחוקים מגבול ה' ומסיעים א"ע לדבר אחר ממילא רחוק מכליותיהם האמונה שיש אפשרי בבשר ודם לעמוד לפני ממ"ה הקב"ה כי הוא לא נסה עדיין בזה. ולהיפך מי הקרב אל משכן ה' ותמיד מפלס מעגלותיו מעגלי צדק ומטהר לבו לפני ה'. נפלא בעיניו והוא תוהה ומשתאה על העוזבים את ה' איכה השמן לב העם ואזניו הכבד ועיניו השע לסור מאחרי ה' ולא להביט כי מלא כה"כ ולית אתר פנוי מיני'. וכן דהמע"ה בקדושתו ודביקותו אמר כן פליאה דעת דהיינו מה שנבדל השכל והדעת מעם ה' ממני נשגבה לא אוכל לה פי' לא אוכל להבין כיצד הדעת פליאה מופלא ומובדל ממך כי אין מקום פנוי ממך שמים וארץ אור וחושך גם בבטן אמי כנזכר שם לכן אחכמה והיא רחוקה איך יש אפשרות בעולם לסור מהדביקות כי שורת הדין נותן להיות דבק בך לעולמי עד כמ"ש החכם איה אמצאך ואיה לא אמצאך:
שם משמואל
וכבר פרשנו דברי הש"ס ברכות (י"ג:) אמר לי' רב לר' חייא לא חזינא לי' לרבי דמקבל עלי' מלכות שמים, אמר לי' בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים, ופרשנו דשאלת רב היתה דהיות רבי שהי' כל ימיו בדביקות עצומה איך שייך אצלו קבלת מלכות שמים שאצלו איננו עול אלא אהבה רבה [ויש להוסיף ולומר היות רבי מזרעא דדוד קאתי שהיתה מדתו השתוקקת עצומה ואהבה רבה לאלקות כמ"ש (תהלים ס"ג ב') צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וכל ספר תהלים מלא מזה, וכן היתה בודאי מדתו של רבי, ואמר על עצמו שלא נהנה מעוה"ז אפי' כאצבע קטנה, ולעומת שלא נהנה מעוה"ז היו כל תענוגותיו רק אלקות כמו שבא ברמז בדבר אמלאה החרבה אם מלאה זו חרבה זו כמו שהארכנו בזה במק"א, איך יתכן שנקרא אצלו עול], וע"ז השיב לו רבי חייא שבשעה שמעביר ידיו על פניו, היינו שלא להסתכל למעלה ממדריגתו, וכענין שאמרו ז"ל בשתים יכסה פניו, שלא יביטו בשכינה, זהו שנחשב אצלו לעול, ובענין זה הוא מקבל עליו עול מלכות שמים שלא יסתכל לפנים ממדריגתו: