חסידות על תהילים עט:ב

ואלה שמות בני ישראל וגו'. בשם ר' ישראל ב"ש זלה"ה. על פי מה שפירש (בתהילים ע״ט:א׳) שמו את ירושלים לעיים כלומר כשבא לאדם איזה יראה או איזה שלימות במעשה המצוות. בא לו מזה גבהות. כי מזה בא בעו"ה גלות לעולם. בשביל ששמו את יראה שלם שלהם. לעיים. לשון גל גבוה וגדול. ואם עושה איזה עבודה כמו תורה ותפלה וכיוצא. עושה אותה לנבל וכינור. כלומר בלא דחילו ורחימו רק כמו מנגן עלי נבל. וזה גורם ח"ו שהעבודה שלו הכל הולך אל הקליפות. וזהו נתנו את נבל"ת עבדיך מאכל לעוף השמים שהם הקליפות הנקראים כך. ומי גרם מחמת שעשה עבודה לנבל:

ואמר הדור האחרון כו'. ידוע (איכה רבה ד, טו) ששפך הקב"ה חמתו על עצים ואבנים כדי שיתקיימו ישראל. ואמנם אנו רואין שגם נהרגו מעם ה' לרבבות, וכבר צווח אסף על זה באמרו (תהילים עט, ב) אלהים באו גוים בנחלתך כו' וגם נתנו נבלת עבדיך מאכל כו' ואיך יתכן שמאת ה' היתה זאת, דאם כן למה זאת היה לו לשפוך חמתו על עצים ואבנים, אלא כי היינו חרפה לשכנינו ולעג לסביבותינו, ר"ל שאע"פ שאמרו הם שבמעשיהם שעשו הם מקיימין גזירותיך לא כן הוא, אלא שהיינו חרפה להם וכל אשר מצאה ידם לעשות עשו מבלי אשר ישימו ללבבם אם מאתך יצאה הגזרה. ובראותנו שאתה שותק להם על כרחך צריך לומר כמו שארז"ל (יומא ס"ט:) הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו שרואה ושותק, אם כן ממה נפשך אם אתה מראה נוראותיך במה שאתה שותק למזעימיך, א"כ עד מה ה' תאנף להעניש על חטאת עמך, ואם אתה מעניש א"כ שפוך חמתך על הגוים כו' כי אכל את יעקב וגם את נוהו השמו, ועבדי תרתי דסתרי, ואין להם תירוץ לומר שקיימו את גזירותיך.