וְאַנְשֵׁי־קֹ֖דֶשׁ תִּהְי֣וּן לִ֑י וּבָשָׂ֨ר בַּשָּׂדֶ֤ה טְרֵפָה֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ לַכֶּ֖לֶב תַּשְׁלִכ֥וּן אֹתֽוֹ׃ (ס)
זרע קודש
ואנשי קודש תהיון לי אחז"ל כ"מ שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה ואם תקדשו עצמיכם כנ"ל אז ובשר בשדה טריפה הוא לילית הרשעה לא תאכלו לא תגרמו שתהי' אכלה ומחתה פיה רק תהיו תמיד קדושים.
רקנאטי
ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו. כי דבקות ישראל הוא במקום הקודש כמה דאת אמר כי חלק יי' עמו. ובשר בשדה טרפה הנזכר הוא שדה של תפוחים ואחרי שנטרפה ע"י חיות היער בשדה הנזכר אין ראוי לישראל לאכלה רק ליתן אותה לכלב הידוע שהלקהו ויתגרה בו ויכשכש לו בזנבו ועולתה קפצה פיה ולא יחרץ כלב לשונו וזהו טעם או מכור לנכרי כי משם כחו. ומכאן תבין טעם כיבוס בגדי האוכל נבלה וטריפה שנאמר וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה וכבס בגדיו. ויש מחכמי הקבלה האחרונים מפרשים סוד הנבלה והטרפה לסוד העיבור והרמז אל תתן לחיית נפש תוריך (תהלים עד יט) וכתיב הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי (תהלים כב כא). ועל כן אסור לשחוט בסכין שיש בו פגימה שלא לצערה ואם נטרפה רמז כי באותו אבר חטא ועדיין לא נצרפה לגמרי ואמרו כי עונש האוכל נבילות להכעיס ולא שב רמוז בזה הפסוק לכלב תשליכון אותו ואם קבלה נקבל. וכבר ידעת כי ע' מיני טרפיות הן שמנו רבותינו זכרונם לברכה במסכת חולין גם ידעת כי ענפים יש באילן העליון וכשנטרפה באחת מהן אסורה באכילה והבן זה:
רש"י
ואנשי קדש תהיון לי. אִם אַתֶּם קְדוֹשִׁים וּפְרוּשִׁים מִשִּׁקּוּצֵי נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת הֲרֵי אַתֶּם שֶׁלִּי וְאִם לָאו אֵינְכֶם שֶׁלִּי: