וְאַנְשֵׁי־קֹ֖דֶשׁ תִּהְי֣וּן לִ֑י וּבָשָׂ֨ר בַּשָּׂדֶ֤ה טְרֵפָה֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ לַכֶּ֖לֶב תַּשְׁלִכ֥וּן אֹתֽוֹ׃ (ס)
שואל ומשיב מהדורא רביעאה
והנה לכאורה היה מקום לומר דאף אם נימא דע"ד תנאים הראשונים החזירה אבל כאן לא אמרינן כן משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לרב ולכך אמרינן דמחל אך לפ"ז א"כ אין חילוק בין טעות אשה אחת כעין שתי נשים או אשה אחת גרידא וגם קשה על שמואל דס"ל דאף כאן ע"ד תנאי הראשון מחזיר מכ"ש שם וצ"ע לשיטת הרי"ף בטעות שתי נשים שהאחת קידש על תנאי והשניה קידש בלי תנאי ואח"כ כנס את הראשונה סתם דאמרינן דמחל גם לראשונה שהרי קידש שניה בלי תנאי או בכה"ג כששכר שתי פועלים והתנה עם אחד תנאי לטובת הבעלים ועם השני לא התנה ואח"כ כבר נסתלק הפועל הראשון וחזר ושכרו בלי תנאי אי שייך לומר דמדלא התנה עם השני גם הראשון בטל התנאי ומחל לו או באם לקח אשה אחרת בלי תנאי ולהראשונה התנה תנאי ואחר כך כנס הראשונה בלי תנאי אי שייך לדמות לזה וגם לכל הפירושים שבר"ן שם יש מקום לעיין בזה. שוב ראיתי בהפלאה בק"א בסי' קי"ד שהעיר קצת מש"ס דילן אבל במחכת"ה לא ירד לעומקה של הלכה אז ע"ש ותבין. והנה בהא דאמרו והא הכא דכטעות אשה אחת הן נדחק רש"י דהא הוה טעות אחת ממש וגרס באמת כן ועיין בר"ן מה שהפליא עצה בזה ליישב הגירסא דילן ועכ"פ מבואר מזה דכף השימוש אינו שוה ממש דאל"כ מה נ"מ בין דאמר טעות אשה אחת או כטעות אשה אחת ומזה ראיה ברורה למ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ע"ז דטבע כ"ף השימוש הוא כן וע"ש מ"ש ראיה מהזהר והיא בפרשת משפטים ע"פ אנשי קדש תהיון לי והנה מ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל דאף הפוסקים דס"ל דאם אמר הרי את כממזר הו"ל כאלו אמר הרי אתה ממזר ע"כ דס"ל כן רק דס"ל דכיון דרצונו לפסול אותו ואמר לו שהוא פסול כמו ממזר והא איכא זילותא ובמחכת"ה אשתמיטתיה לפי שעה דהרמ"א בחו"מ סי' ת"כ סל"ח בהג"ה כתב שני דעות בזה וכתב דהזהר פליג באמת על הדעה הזאת וס"ל דהאומר כממזר אינו כלום. אחר זמן רב ראיתי בשו"ת זקני הגאון הח"ץ ז"ל דברים בענין זה אשר לא זכיתי להבינם ואציג הנה והנה בסי' מ"א שם כתב דאף דנשבע דלא יגרשה ולא ישא אשה אחרת עליה כל שמצא בה מום גדול אמרינן דהשבועה בטעות היתה ואף דשהה עמה ימים רבים ואמרינן לגבי כתובה דסבר וקיבל מכל מקום כיון דבשעת שבועה היה בטעות שבועה כמאן דליתא דמי ואף שאח"כ נתרצה הרי אז לא נשבע ודמי להא דאמר בכלן אעפ"י שאמרה בלבי הי' להתקדש לו אינה מקודשת דהרי בשעת קדושין נתבטלו הקידושין ואח"כ שוב לא קדשה שנית ה"נ אותה שבועה חלף הלך לו וע"ז הקשה דהרי קי"ל בסימן ל"ח המקדש על תנאי וחזר בו אחר כמה ימים ובטלו הרי זו מקודשת ה"נ נימא לא יהא אלא שנשבע בפירוש על תנאי שלא יהיה בה מום זה של אוטם ברחם כיון שאח"כ בטל התנאי שבועתו במקומה עומדת וזו דומה למ"ש ביו"ד סי' רל"ב דגם בתנאי שלא תלך יכול לומר הריני כאלו התקבלתי וכתב דל"ד דקודם שנתבטל התנאי יכול לומר הרי כאלו נתקיים אבל כל שכבר נתבטל התנאי ממילא נתבטלו הקידושין אף דאמר בתר הכי הריני מוחל התנאי אין בכך כלום. וה"ה בזה כיון שנמצאו המומין כבר בטלה אותה השבועה דאדעתא דהכי לא נשבע ואף דאמר בתר הכי לא אכפת לי אין חיוב שבועה עליו ודומה לאילו אמרה בלבי היה להתקדש בהתנה עליו שאני כהן ונמצא לוי דאינה מקודשת דכבר אזדא לה הקדושין וה"ה בזה ה"נ כל שכבר הותרה שבועתו שוב אינו חוזר ונאסר מחמת שבועתו ע"ש שהאריך ואני תמה על עצמי דמ"ש דאחר שנתבטל התנאי אף דמוחל אח"כ ל"מ תמהני דלא זכר שם שהקדמונים נחלקו לענין אי מועיל לבטל התנאי ודעת הרשב"א דלא שייך ביטול התנאי אלא בתנאי של ממון דיכול לומר הריני כאילו התקבלתי אבל בע"מ שאין עליך נדרים והי' עליה נדרים נתבטלו הקידושין ואיך יחולו אבל הרמב"ם ס"ל דמועיל וכתב הר"ן דכל שלהנאתו התנה לא הי' דעתו שיתבטל הקידושין רק כשיקפיד אבל כל שיתפייס לא יתבטלו הקידושין והא דאמרו דאם אמרה בלבי הי' להתקדש דאינה מקודשת הוא משום דשם בעת שהתנה הי' בלבה להתקדש ולא היה התנאי להנאתה ולכך אינה מקודשת ע"ש וא"כ ממילא מהראוי לומר גם בעת השבועה דכל שנתרצה אח"כ לא נתבטלה השבועה דהתנאי לא היה רק להנאתו וכל שנתרצה ומחל התנאי השבועה במקומה עומדת ולפענ"ד הדברים ק"ו דהשתא שם דהתנה בהדיא ואפ"ה כל שמחל התנאי המעשה קיים כל שהתנאי היה לטובתו מכ"ש בשבועה שבודאי חמור ורצה בודאי לקיים השבועה וגם לא התנה על מנת כן בפירוש רק דאנן אמרינן שמסתמא היה דעתו ע"מ שלא יהיה בה מומין וכל שנתרצה אח"כ השבועה במקומה עומדת. ומ"ש שהרי כבר נתבטל התנאי אני תמה וראיית הרמב"ם והטור היא מקדשה על תנאי וכנסה סתם דאמרינן דמחל על התנאי והרי שם נתבטל התנאי שהרי התנה ע"מ שלא יהי' עליה נדרים והרי נמצא עליה ואפ"ה יכול לבטל התנאי ובשעת כניסה מחל וכ"כ הרא"ש בתשובה ואף דהוא אתי עלה מטעם דאתי דיבור ומבטל דיבור והמעשה במקומה עומדת לפענ"ד גם בשבועה אמרינן דהוה כמעשה והדיבור של המחילה מבטל מה שאמדינן דעתיה דכוון לתנאי שלא יהיה בה מום והשבועה במקומה עומדת ועח"מ וב"ש סל"ח סל"ה ועיין ב"ש שם ס"ק נ"ט שביאר בהדיא דאם ידע דלא נתקיים התנאי וכנס אמרינן דמחל ע"ש ומהתימה על הח"ץ שכל רז לא אנס לי' איך לא הרגיש בזה אף שכתב שהי' בטלטול הדרך כל דברי הראשונים היו אצלו כמאן דמנח בקופסא. ודרך אגב ארשום מה שראיתי במקנה בקידושין דף כ"ז בתוס' בד"ה וניקה האיש מעון דברים תמוהים לפע"ד שהקשה דהיאך אפשר לאוקמא בבא עלי' בשוגג דכיון דקינא לה ונסתרה א"כ קפיד עלי' והרי בכל דבר שמקפיד אף שאינו קפידא הוה קפידא וא"כ לא קרינא תחת אישך וכתב דלעולא דס"ל המקדש ע"ת ובעל צריכה גט דשייך אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות א"כ גם כאן הוא כן והיא תימה גדולה דזה דוקא במקדש על תנאי שהוא רשות אמרינן דכל שבעל בודאי מחל אבל כאן דקינא לה ונסתרה א"כ מה מועיל מחילתו ואין בידו למחול מה שאסרה התורה ועוד כל הטעם דמוחל לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והרי כאן כל שקונא לה ונסתרה הרי ג"כ עושה בעילתו בעילת זנות ואם נפשך לומר כיון דהיה בשוגג א"כ לא נתכוין לב"ז א"כ שוב לא שייך לומר דמחל כל שבא עליה דהא לא ידע שנסתרה ולכך בעל ודבריו תמוהין מאד וגם מ"ש שם דרב לשיטתו דס"ל דאדם עושה בעילתו בעילת זנות במחכ"ת רב בודאי ס"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כמבואר בכתובות דף ע"ג וביבמות דף ק"ז וכבר נשאלתי בזה מבחור אחד תלמידי מק' טארני ואף אם נדחוק דלעולא מצי רב סבר דעושה בעילתו בעילת זנות וע"ש בתוס' דף ע"ד אבל מ"ש שם דשמואל לשיטתו דס"ל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הוא תימה דזה מבואר ההיפך בסוגיא שם וצע"ג ואגב חריפתא שבשתא. והנה בהא דאמרו לא תימא טעמיה דרב משום דאחולי אחלי' לתנאי' אלא טעמי' דרב לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ופירש"י דאם נימא דאחולי אחיל כתובה בעי למיתב והקשו בתוס' דהא במשנה מבואר דכנסה סתם תצא שלא בכתובה. ולפענ"ד נראה דהנה באמת הא דאחולי אחיל לתנאי' אינו דבר ברור רק דעפ"י הרוב כל שכונס סתם ואינו מתנה אחולי אחיל ולפ"ז רב ושמואל לשיטתייהו דרב ס"ל הולכין בממון אחר הרוב וא"כ לכך יש לה כתובה ג"כ ושמואל ס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב ולכך אין לה כתובה ולפ"ז ל"ק ממשנה דהמשנה אתיא כמ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב ורב תנא הוא ופליג וכדאמרו בכמה מקומות וע"ז בא אביי לאשמועינן דא"צ לומר דרב פליג רק דהטעם משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. אמנם להבין מה דחקו לרש"י לפרש כן ולא פירש כפשוטו כמ"ש ר"י דמיירי רב בכנס ולא בעל ולענין גט אחיל לתנאי' ולא לענין כתובה.