פירוש על במדבר 29:7

ועניתם: ע' ויקרא י"ו כ"ט.

ובעשור לחודש חזה. כל פסוק זה נתבאר לפנינו ס"פ אחרי (ט"ז כ"ט) ובפ׳ אמור (כ"ג כ"ח).

ובעשורי לחדש השביעי הזה. כבר נתבארו דיני הנעשה בזה במה שקדם לא נתחדש בו בזה המקום אלא המוסף והוא שוה למוסף ר"ה הנזכר בזה המקום:

ובעשור לחדש השביעי הזה. משמעות לשון הזה. בא ללמדנו אותה שנה שתקעתם בר״ה. וכדאי׳ בר״ה די״ז כל שנה שאין מריעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה. וע״ע מש״כ בפ׳ אמור בזה:

ובעשור לחדש השביעי הזה לאותו חדש שקורין לו עכשיו שביעי דהיינו תשרי ולא לאותו שהיו קורין אותו כבר שביעי דהיינו ניסן כדכתיב במלכים בירח האתנים בחג ומתרגם יונתן: ירחא דעתיקיא קרי ליה ירחא קדמאה וכען הוא ירחא שביעא.

ובעשור לחדש. וכן בפ' אמור אך בעשור לחדש, בעשירי מבעי לי' מאי בעשור (מכדרשב"י תצוה קפ"ה, ואמר שם רעיון נשגב בזה ואינו ע"ד הפשט) וכן (למעלה פ' י"ז) ובחמשה עשר יום לחדש (ולקמן פ' י"ב) ובחמשה עשר יום לחדש הי' ראוי לומר וביום חמשה עשר, כמשפע במספר סדורי להקדים יום המתואר, (כבאסתר ט׳:י״ט) יום ארבעה עשר, יום חמשה עשר, (ובדה"ב זיי"ן) ביום עשרים ושלשה (ובנחמי' ט') ביום עשרים וארבעה. ונ"ל לפי שהימים האלה מיוחדים בעניניהם להיותם מועדי ה' מקראי קדש, ואין להם שום הצטרפות בבחינת הימים הקודמים להם, לכן לא אמר בהם המספר הסדורי' שהוא מספר מצטרף (רעלאטיפעס צאהלווארט) שחלקי המספר מצטרפים זה עם זה בבחינת הקודם, אבל השתמש בהם המספר היסודי (גרונדצאהל) שהוא מספר בודד (אבזאָלוטוס) שאין חלקי המספר מצטרפים זה עם זה, אבל מונה אותם לפי מה שהם בלתי הבחנת הקדים להם וכאלו הימים האלה בבחינת קדושתם עומדים מתבודדים לעצמם בלתי הצטרפות עם הימים הקודמים שהם ימי החול. ומטעם זה נתייחס שם חג לימים האלה כי הם עושים הפסק בין הימים הקודמים והמתאחרים (כמ"ש במשפטים בשלש רגלים תחג); ויום השבת אף שהוא נבדל בקדושתו מששת ימי המעשה, מ"מ להיותו סוף ששת ימי המעשה שלפניו, וימי המעשה שלאחריו הם שוב התחלת זמן חדש, וגם ששת ימי המעשה כלם הכנה והזמנה ליום השבת, והמצוה עלינו בכל יום ויום מששת ימי המעשה, לזכור את יום השבת, ככתוב זכור את יום השבת (עמש"ש בפ' יתרו בשם רמב"ן), לכן אמר בו תמיד את מספר הסדורי, וביום השביעי שבת, שהוא מספר מצטרף. וביום אחרון של פסח וסכות אמר וביום השביעי, ביום השמיני, מספר סדורי מספר מצטרף, לפי שהם עומדים ביחס קדושתם בבחינת ההצטרפות עם הקודמים להם. ונ"ל עוד בטעם דלא אמר כאן בעשרה או בעשירי לחדש כבאינך רק בעשור שהוא בתמונת מקור זכר שמר בקמ"ץ וחול"ם, כי כבר הרונו קדמונינו בביאור גדר השם והפעל, דמהות השם הוא להורות על ענין מופשט מן הזמן, ומהות הפעל להורות על העשות ענין מה בגבול זמן העשותו. ובאמרך תמול היום מחר אף שיורו על הזמן העבר ההוה והעתיד, מ"מ הם נכנסים בגדר השם, לפי שאינם כ"א קריאת לזמנים ההם בלתי מורים על שום עשיי'. וגדר המקור הוא תיבה מורה על העשות ענין מה בסתם מבלי שיגביל זמן העשותו בעבר או בעתיד, ויש בו לפי זה דבר שוה לשם ודבר שוה לפעל, כי מצד שהוא מורה על עשיי' מה הוא נכנס בגדר הפעל, ומצד שאינו מורה על עשיי' בזמן מוגבל ואינו כי אם קריאת שם עשיי' הנה מזה הצד הוא נכנס בגדר השם, ולזה קראוהו שם הפעל, (נאָמען ווערבי) וישתמשו בו במקום השם גם במקום הפעלים עוברים ועתידים, כחצות הלילה אני יוצא בארץ מצרים, דקצתם פירשוהו לשם דבר ורש"י ורשב"ם פירשוהו למקור עם כ"ף השמוש וטעמו כהחלק הלילה כלומר כשיגיע הזמן שנופל עליו לומר שהוא שעת התחלק הלילה. כמו בעלות הענן, בחרות אפם, כמ"ש הרוו"ה שם בהבנת המקרא ולהיות שהמקור מצד שהוא פעל, הוא בלתי הגבלת הזמן, לכן ישמש על התמידית, כמו זכר את יום השבת פירש"י תנו לב לזכור תמיד, צרור את המדינים עליכם לאייב אותם, ומטעם זה ישמש המקור על החזרת הפעולה כמה פעמים השב תשיבם לאחיך, אפי' מאה פעמים, וכן הוכח תוכיח, הקם תקים, עזוב תעזוב. והנה מלת בעשור הוא מקור עם בי"ת השמוש, והוא שם ופעל, שם הוא למספר הזמני שהוא עשרה לחדש, והוא פעל להתהוות ועשיית הזמן עצמו, כי מהות הזמן הוא, חזרת רגעים זא"ז, וברגע ראשונה שבכלות יום התשיעי, יתחיל התהוות ועשיית יום העשירי, ובכל רגע ורגע החוזרים בו יתוסף התהוות ועשיית יום עשירי, וטעם בעשור, בהמשך זמנו שבו נעשה יום עשירי (אים לויפע דעס צעהנטען טאגעס) ויורה א"כ בזה, שבכל המשך זמן זה יש מצות ענוי, וכמו שהקפיד קרא אחר לומר בפירוש מערב עד ערב תשבתו. וזה לא היה במשמע לשון בעשירי או בעשרה שהם שמות מופשטים מן הזמן, והיה מקום לטעות שהאזהרה היא על חלק ממנו, לא על מתחלתו עד סופו:

פס'. ובעשור לחדש השביעי הזה. מה ת״ל הזה שיהוא כל התקיעות של חדש הזה שוות. מקרא קדש יהיה לכם. קדשהו בכסות נקייה:

כל מלאכה. כל שהוא מלאכה כשעור שנתנו חכמים. (משא״כ בשביעי ש״פ בפ׳ ראה כתיב לא תעשה מלאכה. דשם עיקר הכונה כמו שיבואר שם ברצות ה׳. שיהא פנוי להיות עצור לפני ה׳. ומש״ה אין לעשות מלאכה המטרדת ולא קאי המקרא במלאכה כ״ש):

פס'. ועניתם את נפשותיכם. וכל מלאכה לא תעשו בעצם. משונה יום הכפורים הזה שנא' בו כל מלאכה שהיא מותרת. כגון הדלקת האש ובישול וצורכי האכילה:

וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה׳. תפשו אומנות אבותם, באברהם כתיב אל המקום אשר עמד שם (בראשית יט כז), עמידה זו תפלה. ביצחק כתיב ויצא יצחק לשוח בשדה (בראשית כד סג), שיחה זו תפלה. ביעקב כתיב ויפגע במקום (שם כח יא), פגיעה זו תפלה, וכן בדוד הוא אומר אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה׳ אלהינו נזכיר (תהלים כ ח), וכן באסא אומר עזרנו ה׳ אלהינו כי עליך נשענו ובשמך באנו (דה״ב יד י), הוא שאמר יצחק אבינו ליעקב הקול קול יעקב (בראשית כז כב), וכן משה רבינו אומר לאדום, ונצעק אל ה׳ וישמע קולנו (במדבר כט ז), שלח לו מלך אדום פן בחרב אצא לקראתך (שם שם יח), את בברכתך ואני בברכתי לכך נאמר ויצעקו בני ישראל אל ה׳.