פירוש על אסתר ט:17

ביום שלשה עשר וגו’ ונוח. טעם נוח שעמל רב הוא להרוג השונאים:

ביום שלשה עשר וגו'. הנה מהראוי היה יעשו משתה ושמחה בי"ג כי הוא אשר נהפך להם ממות לחיים ועשו בשונאיהם כרצונם אך לזה נשית לב אל או' ונוח בי"ד בו כו' למה הפסיק בין נוח למשתה ושמחה ולא אמר ונוח ועשה משתה ושמחה בארבעה עשר בו ועוד מה ענין נוח זה אם הוא ממלאכה היא הפך הקבלה שלא קבלו זה עליהם ואם הוא כענין נוח האמור למעלה איך נאמר למעלה בי"ג ופה בי"ד ולמה לא עירבם. אמנם הנה אין ספק כי ביום י"ג לא מצאו מנוחה בלבם כ"א אז גדל פחדם ומורא' כיום מר וילחמו בעד נפשם מפחד לבב ומה גם למאמר השאלתו' ור"ת כי יום י"ג היה זמן קהלת צום לכל כי יום צרה ותוכחה היתה להם ולא עוד כ"א שגם בהתימם להרוג בשונאיה' ביום ההוא לא סרה דאגת לבם באומר' מי יודע אם יחם לבב גואלי הדם איש בבנו ובאחיו ובבקר השכם ילבשו קנאה להקהל על היהודים לאבדם לתת נקמת דם אחיהם השפוך בהם א"כ מדאגה מדבר גם ביום י"ד עמדו היהודים על משמרתם לראות מה יעשו ויראו כי נפל חיתיתם על שונאיה' אז בראות כי הניח ה' להם מכל אויביה' מסביב אז שמח לבם על מנוחתם ועשו אותו היום יום משתה ושמחה וזהו ונוח בי"ד בו כי בתחילת היום ראו נוח אז ועשו אותו יום משתה ושמחה כי עד אז לא האמינו בחיים ומה שאירע לשאר מדינות המלך בי"ג שהיה יום קרב ומלחמה אירע לבני שושן בי"ג ובי"ד מהטעם הנדבר למעלה וז"א והיהודים אשר בשושן נקהלו בי"ג ובי"ד בו והחלו לנסות בתחלת יום ט"ו כבני שאר מדינות בי"ד בו וראו נוח בט"ו בו ע"כ עשו את יום ט"ו משתה ושמחה מה שלא ערבו אל לבם לעשות משתה ושמחה ביום הקודם כי חרדה גדולה היתה בלבם:

וכל זה היה ביום שלשה עשר בו. ויום ארבעה עשר הנמשך אחרי ההריגה נחו ועשו אותו יום משתה ושמחה.