פירוש על במדבר 11:19

לא יום אחד תאכלון שיעורו לא יום אחד בלבד תאכלו ולא יומים בלבד וכמוהו לא אחת ולא שתים (מלכים ב ו י) שאינם אחת ושנים בלבד ועל דעתי האוכל והעושה דבר ימים רבים רצופים איננו נקרא אוכל ועושה יום אחד וכן האוכל שלשים יום רצופים איננו נקרא אוכל עשרים יום או שיהיה האחד נמשך לא יום אחד תאכלו ולא יומים ועשרה ועשרים יום אחדים רק חדש שלם והנה נתן להם תאותם בבשר ולא בדגה ולא בירקות כי עיקר שאלתם אשר יבכו עליו תנה לנו בשר (במדבר י״א:י״ג) וטעם עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא (במדבר י״א:כ׳) שיתן להם בשר הרבה ויאכלו ממנו כל החדש לרוב מאד עד שיקוצו בו ויהיה להם כדבר נתעב וזר שאיננו נאכל ועל דרך הפשט כן היה כי ביום הראשון הוכו מכה רבה ומתו העם המתאוים תחלה הם האספסוף אשר בקרבו גם בני ישראל הנזכרים תחלה שאמרו (במדבר י״א:ד׳) מי יאכילנו בשר ושאר כל העם אשר בכו אחרי כן למשפחותם איש פתח אהלו (במדבר י״א:י׳) אכלו ממנו חדש ימים והיה להם לזרא וזרקו החמרים אשר נשארו להם ממנו וכן אמר המזמור (תהלים עח כז-לא) וימטר עליהם כעפר שאר וגו' ויאכלו וישבעו מאד ותאותם יביא להם לא זרו מתאותם עוד אכלם בפיהם ואף אלהים עלה וגו' כי קצתם אכלו וישבעו מאד ובעלי התאוה לא נפרדו מתאותם כלל כי בעוד אכלם בפיהם עלה בהם אף ה': ואין מדרשו של רבי שמעון ושל רבי יהודה הנשיא נאותין ללשון הכתוב בעבור שאמר (במדבר י״א:כ״ג) עתה תראה היקרך דברי אם לא ומדרשו של רבי עקיבא שאמר דברים כמשמען מי מספיק להם הוא משמעות הכתוב באמת והוא דעתו של אונקלוס. אבל הענין בעצמו תמה כמו שאמר רבי שמעון מי שכתוב בו (במדבר י״ב:ז׳) בכל ביתי נאמן הוא יאמר אין המקום מספיק להם. ועוד כי כלם ראו כבר נפלאות גדולות מזו. ור"א תירץ כי משה היה חושב שלא יחדש השם מופת כי אם להצדיק נביאו. וגם זה איננו נכון בעיני כי כבר עשה עמהם כזה בשליו ראשון (שמות טז יג) וכן במים (שם יז ו) ובמן (שם טז) כי כולם על תלונותם נתנו להם: והנכון אצלי כי כאשר יעשה השם אותות ומופתים לישראל חסד הם מאתו וכולן לטוב להם כי טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו זולתי כאשר יצא הקצף על עוברי רצונו שיעשה עמהם באף ובמדת הדין לרעה גמורה. והנה אין בנסים רק טובה גמורה שלימה ברחמים או נקמה במדת הדין. אבל עתה כשאמר לו שיתן להם שאלתם ויאכלו בשר עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא ידע משה רבינו שלא יהיה אות מאת השם לבראות להם בשר כאשר נתן להם דגן שמים כענין שיאמרו חכמים (סנהדרין נט ב) אין דבר טמא יורד מן השמים. ועוד כי כל הנסים יודיעם למשה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז ד) הנני עומד לפניך שם על הצור (שם יז ו) אבל בכאן שאמר לו ואל העם תאמר התקדשו למחר (במדבר י״א:י״ח) ולא הודיעו הבין משה שלא יהיה זה בנס מאתו יתברך. ועל כן שאל בתמיה מה יעשה להם כדרך כל הארץ אם ישחט להם צאן ובקר מכל סביבותיהם לא יספיק להם ואם יאסף להם כל דגי הים אשר במקום ההוא הקרוב להם לא יספיק להם. והשם השיבו כי אין יד השם קצרה לתת להם שאלתם גם בדרך המקרים: וזה טעם היקרך דברי אם לא ואמר "היד ה' תקצר" כלשון ויין מלכות רב כיד המלך (אסתר א ז). ולא אמר ה' "הממני יפלא כל דבר" כי לא יעשה זה במופת. וכן היה שנסע רוח מאת השם (במדבר י״א:ל״א) כמנהגו של עולם לא "רוח ים חזק מאד" ולא "רוח קדים עזה" כאשר יזכיר במופתים (שמות י יט שם יד כא) אבל רוח סתם כנהוגים ויגז שלוים מן הים לא שנבראו עתה בעבורם ואין בדבר חידוש מטבעו של עולם. ועוד שכבר היה להם כן ולא חידש עתה רק שיהיו שלוים רבים מאד:

לא יום אחד וגו'. טעם אורכן של דברים, והכוונה בהם, לפי מה שפירשנו במאמר ואכלתם בשר כי מצות מלך הוא לחייבם לאכול, ולצד שיש לך אדם שתשלים תאותו באכילת בשר ביום אחד, ויש בב', ויש בה', ויש בי', ויש בעשרים, ויאמר האדם הנה השלמתי תאותי ולא יאכל עוד, לזה בא דבר מלך להמשלים תאותו ביום אחד כתב אזהרה לא יום אחד, ולהמשלים תאותו בב' באה עליו האזהרה ולא יומים, וכן כולם, והגביל להם ל' יום בחיוב האכילה כדי שימאסוהו והיה לזרא בטבע אנושי תמורת התאוה בו, ומעתה כל המבטל מאכילתו יום א' הרי זה עבר על לאו ובטל מצות עשה:

לא יום אחד. פי' לא יום אחד בלבד תאכלו. והרמב"ן כתב לפי דעתי האוכל או העושה דבר ימים רבים רצופין אינו נקרא אוכל ועושה יום אחד וכן האוכל שלשים יום רצופין אינו נקרא אוכל עשרים יום. או שיהא אחד נמשך לא יום א' תאכלו ולא יומים ועשרה ועשרים ימים אחדים רק חודש שלם. ונתן להם תאוותם בבשר ולא בדגה ובירקות כי עיקר שאלתם אשר בכו עליה תנה לנו בשר. ור' אברהם כתב ולא יומים כפל ולא חמשה ימים כמו אצבעות יד האוכלים עשרה כפל בשתי ידיו גם עשרים משל כמי שאומר יאכל כל מה שיוכל באצבעות ידיו ורגליו: