פירוש על במדבר 11:22

הצאן ובקר כו' ומצא להם כו' דגי הים כו'. והוא פלאי. חנן הש"י לשפל כמוני הגם שהוא חוצפא בדבר שר"ע ורשב"י תמהים וברמב"ן ע"ש. עכ"ז פטטיא דאורייתא טבין והרשות לכל א'. הנה האספסוף תאוה כו' יאכילנו בשר כו'. נ"ל כי ודאי שהטעמים שהי' מרגישים במן רק דברים המותרים לא טעם חלב וכדומה ח"ו דהא טעם כעיקר. וא"כ לר"י שבשר תאוה הי' אסור במדבר לא הי' להם כלל טעם בשר תאוה במן. וז"ש התאוו תאוה ממילא מי כו' בשר. והוא עצמו הלשון שנאמר כי תאוה כו' לאכול בשר כו' אות נפשך כו' וטעם בשר קדשים ג"כ לא הי' שצריך זריקה ובלא"ה אסור. או שזה טעם וענין אחר הגבוה ממדרגת אדם פשוט שמחלק גבוה זכה. ובשר תאוה והתיקונים השייך שחיטה ובדיקה ומליחה וכדומה הם תיקונים שימצא בהם ברורים השייך לכל נפש פשוט מישראל. ומעוררים חפץ ורצון והרגשה לעבודת הש"י כמ"ש דלא אכלי בשרא דתורא. כמ"ש האר"י ז"ל על ר"ח בעתירותא ל"א ירקי כו' ליעול בשרא וכוורא. ולפי המדרש האספסוף סנהדרין והוא דכ' אספה לי ע"ש. והם מבחי' יוסף שרצונם לאסוף כל הכוחות אל ה' שנק' כל. וזהו זכרנו את הדגה. זכירה שהוא פנימיות מכל הגוף. גם פי' דגה וידגו כו' שע"י שכל חיותם ממים פותחים פיהם לטיפה של גשמים כאלו לא טעמו מים מימיהם כן פי' המדרש וידגו שב"י חיותם מהתורם ולכך פותחים פיהם לדיבור אחד מהתורה כאלו לא טעמו דברי תורה מעולם. וע"ז נק' שם דג שהדל"ת דלית לה כלום קודם להג' שגומל דלים כן החשק רב ועצום. וזה הי' ההשתוקקת של המתאוים ועתה נפשינו כו'. שבודאי לא שיקרו שאין ההרגשה מהמן כ"כ שהוא בא מן השמים בדקות לחם שמלאכי השרת אוכלים. ואין בזה הרגשה כמאכל של עוה"ז אולם הי' חטא שראוי שיוטב מה שהשי"ת נותן ואין מרגישים מכל הרגשות חפץ ורצון שבעולם. וזה עצמו חטא אדם מאכילת עץ הדעת וזה שאמר ספר ברית מנוחה. קברות התאוה מדביקות מתו והוא כנ"ל עונשם הי' כרצונם בדביקות נפלא ולא כראוי שישארו חיים והוא החטא עצמו שהציצו ויחזו כו' וזה שאמר משה רבינו הצאן כו' ישחט להם שהרי אסור לשחוט להם. רק לגבוה ומצא להם שאם הי' מותר לשחוט להם היינו בשר תאוה הי' מוצאים להם השייך להם משא"כ שאסור וא"א. ואם דגי הים כו' יאסף שאין בו שחיטה ותיקון ששייך וגם כן לא ימצא בו מה שחפצים. ומיושב דנקט יאסף שלומדים דאין צריך שחיטה ומה ענינו לכתוב כאן בתרעומות משה רבינו ע"ה. ומיושב בעזה"י ולזאת נאמרו ב' פעמים ומצא להם בצאן ובקר ובדגים והשיב לו השי"ת שיתן עופות שטעונים שחיטה ומותרים במדבר:

הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם ויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר עתה תראה היקרך דברי אם לא. והדקדוק מבואר כי איך היה אדון הנביאים נראה כמסתפק בדבריו ית'. ויובן בס"ד לפרש דלעולם הוא האמין וידע שודאי הקב"ה ימציא להם צאן ובקר לשחוט כדי צורך כולם ואפי' שהם שש מאות אלף רגלי ואוכלים חודש ימים ואמנם כוונת מרע"ה בזה הוא לומר דמאחר שהם רבים מאוד ורוצים לאכול כדי חודש ימים א"כ השתא אם תשלח צאן ובקר כדי ספוק כולם בשלימות א"כ יהיה מזה צער גדול כי מרבוי הדם והרפש של הצאן שהם רבים כדי סיפוק כולם ימאס המקום אשר יושבים שם בתכלית המאיסות ויהיה מזוהם הרבה עד שיקוץ האדם ממנו וכן אם הבשר הזה שתשלח להם הוא בשר דגים שתמציא להם דגים רבים בים כדי צרכם וילכו ויאספו מן הים ויאכלו הנה ג"כ זה טרחא גדולה עד מאוד לאסוף כ"כ רבוי דגים מן הים לצורך ת"ר אלף כדי אכילת חודש ימים ולכן אנכי מבקש שאם תשלח צאן ובקר לא תשלח בתחלה צאן ובקר הרבה כדי סיפוק כולם בשלימות אלא תשלח מעט אשר לא יספיק לכולם ואמנם אחר השחיטה תשלח ברכה בבשר באופן שיספיק לכולם אבל מקודם שישחטו את הצאן יהיו מועטים כדי שלא יספיקו לכולם כדי שבזה תתמעט הזוהמא והמאיסות שיהיה מן הדם והרפש כי לא ימצא דם ורפש הרבה וכן אם אתה שולח להם דגים ג"כ תעשה להם באופן זה שלא יאספו להם כ"א מעט שאינו כדי סיפוקם ואמנם אחר שיאספו אותם ויהיו אצלם מזומנים בביתם אזי תשלח ברכה באותם הדגים שכבר אספו שיהיו מספיקים להם כדי שאז תתמעט טרחתם וז"ש שש מאות אלף רגלי וכו' ומאחר שכ"כ הם רבים א"כ צריך להכין להם צאן ובקר ג"כ הרבה מאוד מאוד ולכן זאת אבקש והוא שאם תרצה לשלוח צאן ובקר אזי יהיה באופן זה שלא תשלח מתחלה כדי סיפוקם אלא אחר שישחט להם אזי אח"ך ומצא להם כלומר אחר שישחטו אות' ויוציאו זוהמת' אח"ך תשלח ברכה בבשר שיהיה מספיק להם וזהו ומצא להם וכן אם את כל דגי הים תרצה לתת להם ג"כ אבקש אחר שיאסף להם אח"ך אז ומצא להם אבל לא בעת שיאספו להם לא תהיה האסיפה כדי סיפוקם כדי שאז תתמעט הטרחא. והשיב לו הש"ית היד ה' תקצר עתה תראה היקרך דברי וכו' והכוונה שאנכי אוכל לעשות דבר שמתחלתו יהיה מספיק להם ואפ"ה הם לא יטרחו בו ולא יהיה ממנו זוהמא ומאיסות כלל וכמו שהיה באמת שנתן להם השליו שאין בו זוהמא ומאיסות וגם לא טרחו בו לאספו מן הים אלא רוח נסע מאת ה' ויגוז שלוים מן הים ויטוש על המחנה וכו':