פירוש על במדבר 22:23

ותרא האתון את מלאך יי' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו וגומר. בעבור כי ראיית המלאכים מן העטרה על כן וחרבו שלופה בידו. וכתב הרב הגדול ז"ל מלאכי השם השכלים הנבדלים לא יראו לחוש העינים כי אינו גוף נתפש במראה וכאשר יראו לנביאים או לאנשי רוח הקדש כדניאל ישיגו אותן במראות הנפש המשכלת כאשר תגיע למעלת הנבואה או למדרגה שתחתיה אבל שיושגו לעיני בהמה אי אפשר על כן תוכל לפרש ותרא האתון כי הרגישה בדבר מפחיד אותה לעבור והוא המלאך אשר יצא לשטן לו כענין ולבי ראה הרבה חכמה ודעת (קהלת א טז) שיאמר על ההשגה לא על הראות וכאשר אירע לה הנס ושם לה השם יתברך הדבור אמרה לבלעם ההסכן הסכנתי לעשות לך כה אבל לא ידעה למה עשתה כן כי לאונסה נעשה בה כך ולפיכך לא אמרה לו הנה מלאך השם עומד לנגדי כי לא עלתה השגתה לדעת זה כלל ואם נאמר כי המלאכים הנראים בדמות אנושי כאשר הזכרתי בפרשת וירא יושגו אף לעיני הבהמות אם כן איך לא יראנו בלעם ולא הוכה בסנוירים אלא יתכן שהוסיף בהשגת עיניה מי שהוסיף בה השגת הדבור וראתה כאדם. ולא הזכיר בה הכתוב ויגל י"י את עיני האתון כאשר הזכיר באדוניה כי הענין כולו באתון נס גדול כבריאה חדשה בנבראים בין השמשות אינו נקרא גלוי עינים לבד אבל רבותינו ז"ל לא יזכירו בנסים רק פתיחת פיה. וטעם הנס הזה להראות לבלעם מי שם פה לאדם או מי ישום אלם להודיע כי השם יתברך פותח פי הנאלמים וכל שכן שיאלם כרצונו פי המדברים כי הכל בידו ולהזהירו שלא ילך אחרי נחש וקסם ויקללם בהם כי מנחש היה וקוסם עד כאן לשון הרב ז"ל. ואנו לא נוכל להכחיש דברים הנוראים הנראים לעין תמיד וגם רבותינו ז"ל אמרו מלאך המות בא לעיר כלבים צועקים. וטעם שבעת המזבחות כתב הרב הנזכר כי בלעם רצה לדבק אליו רצון מאת השם בקרבנות האלו ולכך העלה עולות מספר כולם ורצה שיתעסק בלק עצמו בהם ולכך אמר ויעל בלק ובלעם פר ואיל במזבח זה שוחט וזה זורק עד כאן לשון הרב ז"ל. וזה טעם המזבחות בה"א הידיעה ותמצא כי האבות כלן לא הקריבו רק ז' מזבחות וזה הרשע מגודל רשעו ותאותו לקלל את ישראל נתכון להסכים לצייורו ומחשבתו כל הכחות כדי שיתקיים חפצו במה שירצה לעשות. וטעם ויקר כמו ויקרא וכבר פירשנו טעם חצי הדבור ונכתב בחסרון האל"ף כי לא תמצא ענינם בשלימות כי אם בחסרון. וכן יחזקאל הנביא ע"ה בראותו רוח סערה אמר וארא ולא אמר ואראה כי כל נביאים שהבינו בסבה ההיא לא נאמר שראו ראייתם תשלום אלא בגירעון וזהו סוד ויוקים ואנשי כוזבא ויואש ושרף אשר בעלו למואב (ד"ה א' ד כב) ונתפרש הפסוק הזה כתעלומות חכמה לכחות הטומאה המתפשטין בעולם:

ותרא האתון. וְהוּא לֹא רָאָה שֶׁנָּתַן הַקָּבָּ"ה רְשׁוּת לַבְּהֵמָה לִרְאוֹת יוֹתֵר מִן הָאָדָם, שֶׁמִּתוֹךְ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת, תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ כְּשֶׁיִּרְאֶה מַזִּיקִין:

ותרא האתון את מלאך ה' מלאכי השם השכלים הנבדלים לא יראו לחוש העינים כי אינם גוף נתפש במראה וכאשר יראו לנביאים או לאנשי הרוח הקודש כדניאל ישיגו אותם במראות הנפש המשכלת כאשר תגיע למעלת הנבואה או למדרגה שתחתיה אבל שיושגו לעיני הבהמה אי אפשר על כן תוכל לפרש ותרא האתון כי הרגישה בדבר מפחיד אותה מלעבור והוא המלאך אשר יצא לשטן כענין ולבי ראה הרבה חכמה ודעת (קהלת א טז) שיאמר על ההשגה לא על הראות וכאשר אירע בה הנס ושם לה הבורא הדבור אמרה לבלעם (במדבר כ״ב:ל׳) ההסכן הסכנתי לעשות לך כה אבל לא ידעה למה עשתה עתה כן כי לאונסה נעשה בה כך ולפיכך לא אמרה לו הנה מלאך השם עומד לנגדי וחרבו שלופה בידו כי לא עלתה השגתה לדעת זה כלל ואמר ותרא את מלאך ה' וחרבו שלופה בידו לא שתראה חרב אף כי מלאך אבל ירמוז הכתוב כי מפני היות המלאך נכון להכות בה חרדה חרדה גדולה נדמה לה כאלו באים לשחוט אותה ואם נאמר כי המלאכים הנראים בדמות אנשים כאשר הזכרתי בפרשת וירא (בראשית יח ב) יושגו אף לעיני הבהמות אם כן איך לא יראנו בלעם ולא הוכה בסנורים אבל יתכן שהוסיף בהשגת עיניה מי שהוסיף בה הדבור וראתה כאדם ולא הזכיר בה הכתוב ויגל השם עיני האתון כאשר הזכיר באדוניה (במדבר כ״ב:ל״א) כי הענין כולו באתון נס גדול כבריאה חדשה בנבראים בין השמשות ואינו נקרא גלוי עינים בלבד אבל רבותינו (אבות פ"ה מ"ו) לא יזכירו בנסים רק פתיחת פיה וטעם הנס הזה להראות לבלעם מי שם פה לאדם או מי ישום אלם להודיעו כי השם פותח פי הנאלמים וכל שכן שיאלם ברצונו פי המדברים גם ישים בפיהם דברים לדבר כרצונו כי הכל בידו ולהזהירו שלא ילך אחר נחש וקסם ויקללם בהם כי מנחש וקוסם היה: