פירוש על במדבר 25:14

ובקהלם אל תחד כבודי. כמו לא תחד אתם בקבורה (ישעיה יד כ). זה מעשה זמרי. נשיא בית אב לשמעוני (במדבר כה יד). ולא נתייחס ליעקב.

נשיא בית אב וגו', וקשה דבפ' אלו הן הנשרפין אמרו ה' שמות הי' לו ומני בינייהו שלומיאל בן צורישדי א"כ הי' נשיא שבט ונשיא בית אב אינו נשיא שבט:

שלומיא"ל בגימטרי' ד"א זמר"י ב"ן סלו"א:

לשמעני, חסר ו' שמכיון שנפל מהם הנשיא לא העמידו עוד מלך ושופט כדאיתא במדרש תדשא (ויתכן לזה חסרון אות ו' שהוא כמין חוטרא, רמז לשחסרו שבט המלכות שבט מוסר):

ושם איש ישראל וגו'. בְּמָקוֹם שֶׁיִּחֵס אֶת הַצַּדִּיק לְשֶׁבַח, יִחֵס אֶת הָרָשָׁע לִגְנַאי (תנחומא):

ושם איש ישראל המוכה. וזה כי אמנם בכפרו בזה האופן מסר עצמו לסכנה במה שהרג לעין כל נשיא ובת מלך:

ושם איש ישראל. קשה ממה נפשך אם חפץ ה' לגלות המוכים היה לו להזכירם בשעת מעשה כשאמר (כ''ה ו') והנה איש מבני ישראל שם היה מקום להזכירו ולומר והנה איש וגו' זמרי וגו', וכשהזכיר גם כן המדינית היה לו להזכיר שמה, ואם תורה כסתה עליהם כדרך שכסתה על המקושש בשבת למה נמלך להזכיר שמם והוצרך גם כן להוסיף עוד תיבות יתירות בתורה שאם היה מזכיר שמם למעלה לא היה צריך לומר פ''ב ושם איש וגו' ושם האשה וגו':

ושם איש ישראל המוכה. כשם שייחס הכתוב את הצדיק לשבח כך הוא מייחס את הרשע לגנאי, ללמדך שכל הפוגם את עצמו פוגם משפחתו.

זמרי בן סלוא. א"ר יוחנן, למה נקרא שמו זמרי בן סלוא, זמרי – על שנעשה כביצה המוזרת ^לביתבאר ע"פ המבואר באגדה כאן שהרבה בעילות בעל באותו היום, ודריש זמרי מלשון מזרי בהפוך אותיות, כמו כבש כשב, שמלה שלמה, ועוד. , בן סלוא – שהסליא עונות של משפחתו ^לגר"ל גרם לחפש ולדקדק אחר עונם, מלשון מסלסל בשערו, וע"ע ברש"י. ..
(סנהדרין פ"ב ב׳)

כשם שייחס את הצדיק לשבח ייחס את הרשע לגנאי. דק"ל לעיל דכתיב והנה איש ישראל בא וגו' שם היה לו להזכירו, ומתרץ כשם וכו' ייחס את הרשע לגנאי, שכל מי שהוא יותר גדול חטאו נמי יותר גדול. הרא"ם:

והנה זכר שהאיש המוכה היה נשיא שבט שמעון והאשה המוכה היתה בת מלך ממלכי מדין כי צור היה שם אחד מהמלכים באמרו את אוי ואת רקם ואת צור להורות על חזק קנאת פנחס לשם יתעלה עד ששם נפשו בכפו להרוג נשיא שבט אחד ובת מלך:

מה שפירש"י ד"א להודיע שבחו של פנחס כו' קאי חמה שלמעלה שפי' שיחס הרשע לגנאי דבר אח' לא משום יחוס הרשע לגנאי אלא להודיע שבחו של פנחס ולא קאי הד"א מה שפי' נשיא בית אב אחד לחמשה בתי אבות וק"ל א"נ יש לפרש שאף על זה קאי וה"פ ד"א להודיע שבחו של פנחס אע"פ שהיה נשיא כו' ונפ"ז צ"ל נשיא ממש ומ"ה היה לו לירא ביותר ואמת שלפי דברי רבותינו ז"ל בפרק אלו הן הנשרפין שאמרו הוא זמרי בן סלוא הוא שאול בן הכנענית הוא שלומיאל בן צורישדי א"כ היה נשיא גמור מהרש"ל:

ושם איש ישראל המוכה נתן עוד טעם למה נתן לו ברית שלום לפי שהיו המוכים גדולים וממשפחה גדולה והיה איפשר שיבא לידי סכנה וזהו שאמר ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני ושם האשה המוכה וגו' ראש אומות בית אב וא"ת כבר מת ולא יירא ממנו במדין הוא:

ושם איש וגו׳ אשר הכה את המדינית וגו׳. דשם האשה המכה המדינית וגו׳.
כאן כתיב רק את, וכאן לא נקט את, וכמ״ש הרמב״ם ז״ל בהל׳ אס״ב דהיא נהרגת לעולם, והוא רק בשעת מעשה כמבואר בגמרא סנהדרין, וא״ש.

אשר הכה את המדינית. עם ורבים כן:

ושם איש ישראל המכה אשר הכה. פירש"י במקום שייחס את הצדיק לשבח יחס את הרשע לגנאי ומה גנאי הוא זה שאמר זמרי בן סלוא, בשלמא לשבח שפיר קאמר כי אלעזר ואהרן נודעו בשערים לשם ולתהלה אבל סלוא זה מה הוא ומה שמו כי תדע שהוא לגנאי מה שמץ דופי נשמע עליו, ועוד מ"ש המכה אשר הכה למה הפליא את מכותיו פעמים הל"ל ושם האיש המכה את המדינית וגו', ועוד שהל"ל ואיש ישראל המכה שמו זמרי, ומדקאמר ושם איש ישראל המכה אשר הכה ש"מ שאשר הכה חוזר על עצם האיש אבל המכה חוזר אל השם לומר שהשם שלו היה מוכה.

הכה ג' במסורה הכא ואידך הוכה כעשב ויבש לבי. הוכה אפרים. על ידי המדינית שהיתה בהם המגפה. וסיפיה דקרא כי שכחתי מאכול לחמי שעל ידי אכילת לחמי טעיתי ונצמדתי לבעל פעור כדאיתא במדרש שהושיכו להם פונדקאות שהיו מוכרין להם מיני מאכל ומשקה. וכן הוכה אפרים על ידי פעור כדאיתא בתחלת הפ' (שם) המה באו בעל פעור וינזרו לבושת וגו':

ושם איש ישראל וגו׳. ללמדנו כי קנאת פינחס היה במס״נ. שהיה מסוכן מבית אב לשמעוני:

אשר הכה את המדינית עם המדינית, אבל אם פירש ממנה לא היה נהרג כמו שאז״‎ל.

ייחס את הרשע לגנאי. שכל מי שהוא יותר גדול חטאו יותר גדול:

ושם איש ישראל במקום שיחס את הצדיק וכו' ד"א להודיע שבחו של פנחס וכו' קשה מאי ד"א י"ל שלפי פי' ראשון קשה מעט שמאחר שבא ליחס את הרשע לגנאי למה אמר נשיא בית אב שהוא לשון חשיבות לכך פי' ד"א להודיע שבחו של פנחס וכו' ולכך פי' רש"י נשיא בית אב קודם שיפרש הד"א על ושם איש ישראל המוכה להודיענו שמפני זה פי' הפי' השני:

ושם מוסיף עוד להראות איך שראוי הוא לשכר הזה, וכמ"ש במד' בדין הוא שיטול שכרו, כי היה בזה בסכנה גדולה מצד ג' ענינים, [א] מצד ששם המוכה זמרי בן סלוא נשיא בית אב שהיה בסכנה שלא יפגעו בו בני שבטו, [ב] מצד שהיה צריך לכוין שיכהו ביחד עם המדינית ובהיותם דבוקים יחד וזה נעשה ע"י נסים ואם לא הי' מכהו בשעת מעשה היה מתחייב מיתה (כנ"ל פסוק ח) וז"ש המוכה אשר הוכה את המדינית:

רש"י ד"ה נשיא בית אב לשמעוני, לאחד מחמשת בתי אבות שהיו לשבט שמעון. ע"כ. קצת קשה לי: למה הכתוב מצמצם כאן את נשיאותו של זמרי, והרי זה בניגוד לגמרא (סנהדרין פב ע"ב) שזמרי בן סלוא הוא שלומיאל בן צורישדי, ואם בא הכתוב להודיע שבחו של פינחס שקינא לאלקיו למרות העובדה שהאיש המוכה היה נשיא, כביאורו השני של רש"י, מוטב היה להזכיר דברי הגמרא הללו, לפיהם לא היה רק נשיא של אחד מבתי האב של השבט, אלא נשיא על השבט כולו. מה גם שרש"י עצמו (בריש הפרשה, פסוק יא, ד"ה פינחס וכו') קורא לו לזמרי בן סלוא "...והרג נשיא שבט מישראל", חרף האמור בפסוקנו. (פ' פינחס תשנ"ג, תשנ"ד, תשנ"ט)

ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית. פי' כשהיה יחד עם המדינית דאם פירש זמרי אינו יכול להורגו פנחס דקנאין פוגעין היינו כשהם ביחד אבל אם פירש והרגוהו נהרגין עליו כמ"ש בש"ס ולכך דקדק הכתוב לומר אשר הוכה את המדינית. וכל קבל דנא כתיב ושם האשה המוכה המדינית דיש להרגה אפי' כשהיא לבדה כמ"ש הרמב"ם שבאת תקלה על ידה. וכן ראיתי שכתבו המפרשים ז"ל והוא דקדוק אמיתי:

ייחס הרשע לגנאי. דאם לא כן, מאי ענינו לכאן, אלא 'במקום וכו''. ואף על גב דלא הזכיר כאן גנותו אלא שבחו, יחוס שלו הוא גנותו, דגנאי הוא לאדם חשוב להיות חוטא, ומכל שכן חטא מגונה לבעול ארמית לפני כל, ומוכיח זה על גודל פחיתתו של רשע:

פס'. ושם איש ישראל. פירסמו הכתוב להודיע שבחו של פינחס שלא נתפחד ממנו בקנאו לאלהיו. זמרי נקרא זמר. על שנעשה כביצה מוזרת:

ושם איש וכו׳ במקום וכו׳ דק״ל אמאי לא יחסו לעיל דכתיב והנה איש מבני ישראל וכו׳ ומשני במקום שייחס וכו׳ כלומר דיחסו כאן אצל הצדיק לומר דכשם שבצדיק כשמיחסו הוא שבח לו לאביו ולמשפחתו כך יחס את הרשע לגנאי לו ולאביו ולמשפחתו והיינו דמסיים נשיא בית אב וכולי לא׳ מה׳ בתי אבות וכו׳ דהיינו גנאי למשפחתו לאותו בית אב אמנם ק״ל על זה דמפ׳ רש״י לא׳ מה׳ בתי אבות שהרי ארז״ל בסנהדרין ה׳ שמות יש לו זמרי בן סלוא שאול בן הכנענית שלומיאל בן צורי שדי ע״ש וכיון שזהו שלומיאל בן צורי שדי הרי נר׳ בהדיא שהוא היה הנשי׳ הגדול על כל השבט שהרי הוא הקריב בחנוכת המזבח. ואפ׳ לומר דלעולם הוא לא היה אלא נשיא וראש למשפחה החמישית כדכתיב בהך פרשתא לשאול משפחת השאולי והוא שאול בן הכנענית הנז׳ בפרשת ויגש ומיהו מפני זקנותו מינוהו כל השבט נשיא עליהם הואיל שהיה מיורדי מצרים כנר׳ מפרשת ויגש ומ״מ כאן דמיירי לגנאי לא אמר הכתוב אלא נשיא בית אב כלומר למשפחתו דהיינו משפחת השאולי ובעל דבק טוב אשתמיטתי׳ הש״ס דלעיל וכתב דהכא קשה לרש״י דהלא נשיא של שמעון היה שלומיאל בן צורי שדי ולכך משני שזה לא היה אלא נשיא לבית אב אחד וליתא דזמרי הוא עצמו שלומיאל כדאיתא בגמ׳ דלעיל. ומ״ש רש״י דבר אחר היינו דלפי׳ ראשון קשה למה הזכיר נשיא אם הוא לגנאי למשפחתו הול״ל להזכיר משפחתו ולא להזכירו בלשון נשיא ולכך פי׳ להודיע שבחו של פנחס ולר״א נמי קשה דא״כ לא הו״ל לכתוב בית אב אלא נשיא לשמעוני דהוה קמ״ל רבותא טפי דפנחס הואיל דבאמת הכי הוה כנר׳ ממאי דכתיבנא לעיל ועוד מאי שנא דכתביה הכא:

נשיא בית אב לשמעני. לְאֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת בָּתֵּי אָבוֹת שֶׁהָיוּ לְשֵׁבֶט שִׁמְעוֹן; דָּ"אַ — לְהוֹדִיעַ שִׁבְחוֹ שֶׁל פִּינְחָס, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁזֶּה הָיָה נָשִׂיא, לֹא מָנַע אֶת עַצְמוֹ מִלְּקַנֵּא לְחִלּוּל הַשֵּׁם, לְכָךְ הוֹדִיעֲךָ הַכָּתוּב מִי הוּא הַמֻּכֶּה:

נשיא בית אב לשמעוני. נשיא היה לבית אב, אחד מחמשה בתי אבות שהיו לשבט שמעון, ועליו נאמר (קהלת יח) ופורץ גדר ישכנו נחש, שמעון אביו שגדר הזנות במעשה שכם עם דינה ואמר (בראשית ל״ד:ל״א) הכזונה יעשה את אחותנו, ועתה בא הבן ופרץ אותו גדר.

לאחד מחמשת בתי אבות שהיו לשבט שמעון. נראה לפרש דמה שפירש"י נשיא בית אב לאחד כו' קאי אלעיל מה שפי' כך יחס את הרשע לגנאי, כלומר שלא תאמר הואיל ומצינו דזמרי היה נשיא לא תאמר שהיה נשיא על כל שבט שמעון, אלא לא היה נשיא אלא לאחת מחמשת כו' וזהו גנאי:

אכן הנה האדון ברוך הוא אינו חפץ לזלזל אפילו ברשעים לפרסם מי בעלי דברים המתועבים, ומקושש יוכיח, גם במה שלפנינו תראה שלא גילה אותם בשעת מעשה אלא דוקא אחר שהזכיר שבח פנחס אשר פעל ועשה מהמפעל הטוב שקנא לה' וכפר על בני ישראל זכר גם כן כי לא קנא באדם פחות אלא באדם גדול נשיא בית אב עם האשה ראש הקליפות ואביה מלך כאומרו ראש אומות בית אב ונתעבה במיתה בזויה לעין כל, ובכל כיוצא בזה שמו יתברך מתקדש, לזה יחסה לומר בת מלך היא, והגם שיש זלזול לאיש ישראל לא יגרע מצדיק עינו כדרך אומרו (משלי י׳:ז׳) זכר צדיק לברכה הגם ששם רשעים ירקב באמצעות כן, ואולי כי להודיעך בא הכתוב שלא השיג השבת החמה וכו' אלא באמצעות דבר זה שעשה הקנאה בנשיא ונתקדש שמו קידוש גדול ונכנעה כח הס''מ ומאס העון כל כך בעיני כל בזה השיב חמה ויכפר וגו' אבל זולת זה הגם שהיה מקנא לה' באדם הדיוט לא היה משיג כל הדרגות הרשומות.

ונראה שמהכרח קושיות אלו דרש רבי יוחנן, במס' סנהדרין (פב:) ה' שמות היו לו זמרי על שם שנעשה כביצה המוזרת, סלוא על שם שהסליא עון משפחתו כי ודאי יש להפליא מה ראה ר"י על ככה לדרוש השמות לגנאי אלא ודאי שגם הוא דרש ושם האיש המכה שתיבת המכה חוזר אל השם, כי אע"פ שלא נקראו מתחילה על שם המעשה אלא שעונותיו גרמו לו שבדקו בשמו ובשם אבותיו ופירשו על שם המאורע לומר לך שם רשעים ירקב, וראיה שלו מן התורה שנאמר ושם איש ישראל המכה, השם מוכה, ואשר הוכה את המדינית קאי על עצם האיש, וכן ושם האשה המכה כזבי כדמסיק בגמרא כזבי שכזבה באביה כי גם שמה הוכה לדרשו לגנאי. ואם נפשך לומר שהמוכה קאי על האיש, ואשר הכה את המדינית קאי על השם, י"ל שלכך אמר את המדינית לפי שהיה את המדינית ובעל בעילות הרבה עד שנעשה כביצה המוזרת, על כן נעשה מוזר לאחיו כביצה המוזרת ודרשו שם זמרי על שם המאורע.

נשיא בית אב. אחד מחמשת אבות בני שמעון. וראש לבית אבותיו גדול:

אשר הכה את המדינית. בעת היותו עמה. דאלו פירש זמרי באותה שעה. לא היה רשאי פינחס להורגו כדאיתא בפ׳ ד׳ מיתות דאע״ג שחילל ש״ש ופינחס קנא לכבודו ית׳ מכ״מ לא היה עושה נגד הדין. ולא הרגו אם לא שהותר דמו ע״פ ד״ת:

וראה מהרש"א למסכת סנהדרין (שם). לדבריו, בנוסף להיותו נשיא אחד מבתי האב של השבט, היה זמרי בן סלוא גם נשיא של השבט כולו. ומבואר ב"משכיל לדוד" שחס הכתוב על כבודו של שבט שמעון ולכן לא פירסם שהיה נשיא השבט כולו (לכל בית אב היה נשיא משלו והגדול שבהם היה נשיא על כל השבט). וראה דברי "שפתי חכמים" (אות ט). (פ' פינחס תשס"ג)

דבר אחר. דאילו לפירוש הראשון יקשה לך, דלא הוי למכתב "המוכה", רק 'והאיש אשר עשה', מאי "המוכה":

ד"א להודיע שבחו של פינחס. דלטעם ראשון קשה דלא ה"ל למכתב אלא והאיש שחטא עם המדינית זמרי וגו', המכה דכתיב בקרא למה לי, מ"ה פירש ד"א. ולפי ד"א קשה לעיל הי' לו להזכיר, לכן אמר טעם ראשון וק"ל:

ודקדק לומר ושם האיש ולא הספיק במאמר ושם המוכה וגו' לפי דרכינו ירצה לשון חשיבות לומר כי היה חשוב ומעולה בישראל ועל כל זה לא נרתע צדיק זה מעשות בו מעשה הנפלא, עוד נראה כי טעם שלא הזכיר ה' שמו למעלה לפי שעדיין לא עשה מעשה אלא חשב לעשות, וכל עוד שלא עשה לא תבזהו התורה להזכיר שמו, ואחר שכבר עשה מעשה פרסם ה' שמו כי מצוה לפרסם הרשעים:

וי"א שלכך אמר את המדינית, בהיותו עמה ממש דאילו פירש זמרי לא היה רשאי להורגו, וי"א שאף ע"פ שהוכה בעה"ז מ"מ לא נפטר מלהיות את המדינית עמה ממש בעה"ב כדרך שנאמר (בראשית לט י) לשכב אצלה בעה"ז להיות עמה לעה"ב (יומא לה:).

כשהקשיתי את הקושי הנ"ל כשהיינו בשבת אצל רוני ודינה שי', שאלו עדו ואתי על עצם דבר שינוי השם, שהרי לא מצינו שינוי שם במקרא (מוחלט כזה), ומה גם שינוי שם האב. על כך מצאתי תשובה למחרת - השם הראשוני מכיל את שמותיו יתברך - הן שם האב הן שם הבן - ולא ראוי ששם כזה יהא קשור למעשה פומבי שכזה, ועל כן צריך היה לשנותו. (פ' מטות מסעי תשס"ב) וראה דברי רבי יוחנן במסכת סנהדרין (שם). לדבריו, חמישה שמות של גנאי ניתנו לשלומיאל בן צורי שדי בעקבות מעשהו השפל. עיין שם.

המוכה אשר הוכה וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר המוכה אשר הוכה ולא הספיק באחת מהנה, גם צריך לדעת למה שינה הכתוב מטבע המאמר שהתחיל לדבר בו כשהזכיר שם ישראל שהקדים לומר איש ישראל ואחר כך אמר המאורע המוכה וגו' וכשהזכיר המדינית הקדים המאורע ושם האשה המוכה ואחר כן אמר המדינית:

ומלבד מה שדרשו רז"ל (סנהדרין פב:) בשמות הללו לגנאי, הלא לאלהים פתרונים אענה גם אני חלקי לפתרם בדרך אחר כי מצינו לרז"ל (סוטה כב:) על החנפים שעושין מעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס וכי זמרי היה מן החניפים והלא היה רשע מפורסם, אלא ודאי מדקאמר למשה זו אסורה או מותרת, ש"מ שהיה עושה כמעשה הצבועים להכשיר מעשיו לומר שבדין הוא עושה ואחר שרז"ל החזיקוהו בחנף, ע"כ יש לדרוש כל שמותיו ע"ז האופן כי כל חנף וצבוע תמיד תהלתו בפיו לשבח את עצמו וזמרי הוא לשון שבח כי עזי וזמרת יה (שמות טו ב) תרגומו תוקפי ותושבחתי. ושם סלוא ג"כ לשון שבח מלשון סלו לרוכב בערבות (תהלים סח ה) וכן כזבי כי כל חנף כוזב כי אין פיו ולבו שוים, ובת צור כי המה מגביהים לשבת בצור גבוה. והזכיר בשניהם ראש, ונשיא, כי זה הדבר אשר בקשה נפש החניפים. ע"כ נאמר אשר הכה את המדינית כי שמות שניהם הוכה שוה בשוה נדרשים על ענין אחד.

אכן יתבאר הענין על פי דבריהם ז''ל (ברכות יח:) שאמרו שהרשעים בחייהם קרויים מתים, והטעם הוא לפי שכח הרע שהוא בחינת המת דבוקה בהם, וכבר כתבתי בכמה מקומות כי השם שיקרא בו האדם הוא שם הנפש, וה' שם שמות בארץ כאומרם ז''ל (שם ז:) אל תקרי שמות אלא כו', וכשאדם חוטא נפגמה נפשו בדביקת הרע בחינת המרקיב, והוא אומרו (משלי י׳:ז׳) ושם רשעים ירקב, ולזה היה רבי מאיר בודק בשם (יומא פג:) לראות אם בעל נפש ישרה הוא, והנה זה אשר בעל ארמית השחית נפשו בפגעו בה והנה הוא מוכה מכת מות קודם שהרגו פנחס, והוא מה שנתכוון הכתוב לומר ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה וגו', כנגד הכאת הנפש אמר ושם איש ישראל המוכה שמעת אשר געל נפשו ובא עליה הוכה מכת נפש הישראלית שהיא כינוי נפש קדושה הנקראת ישראל, וכנגד הריגתו שהרגו פנחס אמר אשר הוכה את וגו' כאומרו (כ''ה ח') וידקור את שניהם. או על זה הדרך המוכה פירוש שהכהו פנחס, אשר הוכה את המדינית הוא הכאת הנפש שרשם בתיבת איש, וידויק על נכון גם כן אומרו הוכה את המדינית, כי לפי ששכב אותה הוכה בנפשו, וכפי זה שיעור תיבת אשר הוכה פירוש שכבר הוכה את המדינית פירוש להיותו אתה:

עוד רמז באומרו את המדינית על דרך אומרו (בראשית ל״ט:י׳) ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה ואמרו ז''ל (יומא לה) לשכב אצלה בעולם הזה להיות עמה לעולם הבא, והוא אומרו הוכה את המדינית שהכאתו היא שיהיה אתה עמה בעולם הבא כי מן הסתם מת שלא מתוך תשובה שהרי דקרו בשעת מעשה, ובזה נתיישב מה שדקדקנו למה כפל המוכה אשר הוכה, גם טעם שהקדים לומר איש ישראל קודם אומרו המוכה כדי שיהיה חוזר אומרו' המוכה על השם לומר שההכאה באה לו גם בשם איש ישראל שהיא ענף הקדושה, ולזה כשהזכיר המדינית לא הזכיר בה אלא הכאה אחת דכתיב ושם האשה המוכה גם לא הקדים זכרונה קודם זכרון ההכאה כי בחייה קרויה מתה ושמה מוכה ועומד כרשום בתיבת מדינית, וכבר כתבנו בכמה מקומות כי שם עובדי כוכבים ומזלות הוא שם הקליפות שכולן הם בחינות המיתה:

עוד יתבאר על זה הדרך על פי מה שקדם לנו מדברי המקובלים שלא ידח נדח מכל ניצוצי הקדושה וכלן לבסוף יזכו למקום שממנו באו והגם שיריע איש ישראל אף יצריח נפשו סוף כל סוף יחזור לשורשו, והוא אומרו ושם איש ישראל הרי שאפילו אחר מעשה בשם ישראל יכונה הא למדת שלא נעקר משורשו, המוכה פירוש שהכה פנחס מודיעך הכתוב שלא הוכה באבדון נפשו אלא אשר הוכה את המדינית פירוש אותו החלק הרע שנדבק בו מאת המדינית שיתכנה אליו שם הכאה הוא שהוכה ומת באמצעות הכאת פנחם, הא למדת שיצא הפסדו מה שהפסיד בעבירה נפרע ממנו העון בהכאתו של פנחס שהרגו ומיתתו כפרתו. או על זה הדרך שלא הוכה בנפשו אלא כשהיה עמה אבל אחר שנבדל ממנה לא נשאר בו רושם החטא כי הוא נבדל במיתה ומיתתו טהרה נפשו, ובזה נתן טעם למה קראו איש ישראל כי אחר הריגה בשם ישראל יכונה, זה כתבתי אם אפשר:

ושם איש ישראל המוכה תרגום ושום גברא בר ישראל קטילא דאתקטיל כי אחז"ל שהי' זה שלומיאל בן לורי שדי וא"כ ע"כ הי' בגזירת מרגלים בן ס' מדלא מת במדבר וא"כ הי' עתה בן מאה ויותר והוה כאלו מת ועבר ובטל מן העולם והיינו גברא קטילא שכבר בטלו כל עשיותיו ואפ"ה אש תאותו הביאו לידי כך: