פירוש על במדבר 25:16

לאמר. הלמ"ד דגושה והמ"ם בלא דגש:

וידבר ה' וכו' לומר הנה לפנינו לשלם גמול טוב לפנחס וגמול רע למדינים. והנה הגמול טוב לפנחס אשר בידכם לעשות אעשנו אני לבדי ולא אעשה אותו על הנוגע אל כבודי שעשה נקמה בעוברי רצוני וסיבב שיוסרו כל השאר מלעשות כמותו להכעיסני כ"א מה שראוי לו לאמר הוא פנחס וכו' השיב את חמתי מעל בני ישראל שלא אמיתם. ולא כליתי לכן אמור כלו' לכן על טעם זה שהוא על שלא כליתי מבני ישראל אמור שאני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו וכו' על אשר קנא ולא על הנוגע אלי בעצם כ"א שויכפר על בני ישראל אך אינני אומר שכל שאטיב לו הוא על הנוגע אל כבודי שהרג את מכעיסני ושעשה בל ישובו להכעיסני. וסיים שבח פנחס שלא חש אל היות המוכה נשיא בית אב ואל היות היא בת ראש אומות שיקומו עלי גואלי דמיהן. וכהתימו ענותנותו הרב הזה אמר הנה אני עשיתי את שלי שלא עשיתי עיקר רק מהנוגע אליכם. גם אתם בבואכם לנקום נקמת המדינים עשו את שלכם ולא תעשו על דמכם שהיסבו להמית בכם כ"א וידבר ה' אל משה מה שראו לאמור צרור וכו' אך לא על הנוגע על צרתכם רק על דבר כבוד ה' כי באו להחטיאכם את ה' כ"א מה שוהכיתם אותם הוא על כי צוררים הם לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי אשר דברה שלהחטיא את השלמים באה במצות אביה וגם שהיה ביום המגפה לא תעשו אתם הדבר על אשר מתו במגפה רק על דבר וסיבת פעור שעשו שתגעו בכבודי. כי כאשר אני עשיתי את שלי גם אתם עשו את שלכם. והנה עדין היה אפשר יתחמץ לבבם באומרם כי ממוצא דברו יראה כי לא כבדה מאד צרת ישראל לפניו ית' כי על כן לא אמר לישראל שיעשו על שני הדברים רק על דבר כבוד שמו ית'. על כן עשה פרשה פתוחה אחר אומרו ויהי אחרי המגפה עם היותו בחצי הפסוק לומר כי הקודם שהוא אשר צוה ית' לא יחוש על צרת עצמם אשר מתו במגפה לא אמרו הוא ית' רק אחרי מופלג ולא סמוך אל המגפה שהיתה שעת חימום עד נתקררה דעתם. ומה שהוא פסוק א' הוא כי גם חוזר אל הענין שלא צוה יתברך עליו עד אחרי המגפה שהוא מופלג ויהיה הטעם פן יחרדו בשומעם באומרם הנה עדיין לא הטהרנו מן המגפה וימנו אותנו שהוא דבר הגורם נגף על כן אמר שגם צווי זה היה אחרי מופלג ושיעור הכתוב ויהי אחרי המגפה שהוא מופלג ממנה אז וידבר ה' וכו' לאמר להם שאו את ראש וכו' כי אז ראוי לאומרו לא מקודם. והנה לשית לב אל צורך המנין אשר צוה ה' באומרו שאו את ראש. עוד נתעורר על פי דרכינו אל אומרו. וידבר משה ואלעזר וכו' בערבות מואב על ירדן ירחו לאמר כי למה בצותו ית' אותם לאמר לא אמר באיזה מקום היה ובדברם הם לישראל אומר שהיה בערבות וכו'. ועוד המקום האמור פה הוא השיטים עצמו או מקום אחר אם הוא מקום אחר למה לא הוזכרה הנסיעה ועוד שא"כ למה לא נזכר שיטים במנין המסעות במקומות. ואם הכל הוא מקום אחד למה משנה שמותם וגם למה הודיענו שדברו לישראל בערבות וכו' ידוע הוא כי שם היו: ועוד אומרו לאמר כי הוא בלתי צודק כלל כי אינו לאמר לזולת: ועוד אומרו מבן עשרים וכו' כאשר צוה ה' את משה וכו' היוצאים מארץ מצרים מי לא ידע שהוא כאשר צוה ה' ושבני ישראל הם היוצאים מארץ מצרים ומה צורך לאומרו פה. ועל פי דרכנו נאמר עוד דרך שני על פתיחת פרשה באמצע הפסוק. והנה יש מרבותינו אומרים והביא רש"י ז"ל כי כאשר בצאת ישראל ממצרים מסר הקב"ה את ישראל ביד משה במספר כך כשבא משה למוסרם ביד יהושע מסרם במספר. ויהיה הענין למען הזהיר את רועה ישראל ישית לבו ועיניו להדריכם בדרך ישרה באופן שלא יחטאו וימותו אנשים מהם על העדר מנהיג ומוכיח על כן מסר הוא יתברך למשה במספר כאומר אליו ראה והביטה המספר הלז השמר פן ואל יפגע בם מדת הדין ויחסר מגינם על העדר הישרה הראויה. ועל דבר זה משה מסרם ליהושע ולפי זה מה שצירף הוא את חברת אלעזר עם משה והיה ראוי לא יהיה כי אם יהושע. יהיה כי לבלי יתחמץ לב משה כי על ידי מסירה וראות יהושע פנים בפנים הוא כמזכיר לו יום המיתה ומוסר לו צאן מרעיתו בידו. על כן מפני כבודו נתן הוא ית' את אלעזר במקומו. כי גם את יהושע צוה הוא ית' ואמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד וכו' על פיו יצא וכו'. ועדיין צריך לתת טעם למה מיהר הוא ית' למנותם כעת ולא ימתין עוד סמוך לסילוק מרע"ה ד' או ה' ימים על כן אחשבה כי עוד היו שני טעמים. א'. כי הלא אשר ארז"ל שהיה בלב גויי הארץ כי היה בלתי אפשר לייחס את ישראל יוצאי מצרים יוצאי ירכו לבית אבותם באומרם אם בהם שלטו בנשותיהם לא כ"ש והוצרך הוא ית' לומר בצאתם ממצרים כי כלם היו לבית אבותם כמפורש אצלינו פ' במדבר סיני. והנה עתה ע"י מעשי השטים שמתו מישראל כ"ד אלף יש אשר נטמאו בזמה הלא יעוררו משנתם אשר חשבו מאז על בנות ישראל ששלטו בם הגוים באמת באמור הנה יוכיח סופם על תחלתם כי שטופי זמה המה ומי יודע כי ככה עשו איש את אשת רעהו בהיותם במצרים ואיך יהיו לבית אבותם כל איש מהם. על כן תכף למעשה הרע הזה בא הוא ית' ומנאם וישם את שם י"ה על כל משפחותם באומרו החנוכי הפלואי וכן בכל משפחות ישראל למען יהיה שם י"ה על כל משפחות לומר שמי זה עדות הוא לישראל שלא היה בהם פסול כאשר נבאר לפנים בס"ד. עוד טעם בני והוא מאמרנו פ' כי תשא על אשר צוה הוא ית' אחרי מות אשר נפלו בעגל שהוא כי גם שבעשרה מישראל יש שכינה ביניהם אינו דומה השראתה כשהם מאה או אלף כי ברובם תרבה זכותם. ועל דבר זה כל המספרים עולים במעלות עד ס' רבוא כי אז תופלג קדושתם הפלא ופלא עד גדר שנתחייב לברך עליהם ברוך חכם הרזים. כי בכללותם נמצאו כל בחינות חלקי התורה כי מספר זה הוא לעומת ס' רבוא כתות עליונים אשר נפשות משתלשלות מהם ועל כן בהתאחדם יתאחדו למעלה כל הבחינות עליונות ויגדל השפע עד אין קצה כנודע ליודעים חן. ועל כן אשריהם ישראל בהגיעם אל הסך ההוא. ועל כן כאשר שמחו ישראל בצאתם ממצרים כי היו ס' רבוא היו מתעצבים אחר אשר חסרו הנופלים בעגל באומר אולי לא נשארנו הסך הנזכר על כן צוה ית' אז למנותם למען ידעו ישראל כי עודם ס' רבוא כאשר בתחלה וקדושתם גדולה כאשר דקדקנו זה שם בכתובים בס"ד. ועל הדרך הזה פה אחרי מות כ"ד אלף מלבד המתים על צרות ראשונות אפשר ידאגו ישראל לאמור אולי נהרסו מהסך הנזכר אשר היה בהם ואבדו גדר השראת שכינה השורה על כן רצה הקב"ה למנותם למען יראו וידעו כי עוד מספר ההוא בישראל באשר נמצאו שש מאות אלף ואלף נמצא כי שלשה טעמים בדבר. (א) למוסרם מרועה אל רועה במספר. (ב) למען העיד בהם כי כלם לבית אבותם יתייחסו באמת. (ג) למען ידע כי עדיין ס' רבוא המה וגדר השראת קדושת שכינה כאשר בתחלה לא זזה מהם. והן אמת כ"א לא היה רק הטעם הראשון לא היה צריך תכיפות אל מעשה שטים ואפי' על הטעם השלישי אך על השני אין להתמהמה לסלק חשד מעל ישראל כי הוא דבר גדול שאפי' ישראל בינם לבינם לא ימנע מהם מלהרהר בדבר כראותם המעשה הרע הזה אך לעומת זה יש עכוב אל התכיפות כי יתחמץ לב בני ישראל באומרם הנה עדיין לא הטהרנו מהמגפה זו ותמנו אותנו כי המנין הוא גורם נגף על כן מה עשה הוא ית'. למעו זאת לא קירב התכיפות וזהו ויהי אחרי המגפה והיא כמו שכתבנו כי ג' תיבות אלה סמוכות אל הקודם ואל מה שאחריו לסמוך אל הקודם נעשה פרשה פתוחה ולסמוך אל ענין המספר שאחריו לא נגמר הפסוק. והוא כי על מה שאמר למעלה שאין הקב"ה עושה עיקר ממיתתם על כן לא היה תכף כ"א ויהי אחרי המגפה שהוא מופלג והוא מחמת המגפה שהוא נראה שלא היה חש הוא ית' בעצם על אשר מתו במגפה. אך ההפלגה אי אפשר להיות הרבה כו' הלא היה טעם את שהוא על ענין המייחס לבית אבותם וזהו שלא עשה סוף פסוק אחר הגימ"ל תיבות לומר כי עם היות אחרי מופלג צריך תכיפות וזהו: