פירוש על במדבר 25:17

צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי וכו': י"ל בזה בדרך רמז כי ידוע המתקת הדינים הוא בשורשם פי' כי כל בחי' דין הוא מחמת ירידת הדבר ובהעלותו לשורשו נמתק הדבר בשורשו ד"מ כשבא לו התפארת וע"י הבנה כי הוא שורש מדת התפארת נמתק ונתייחד ונעשה יחוד וכן בתי' חסד וכל ספרי היראים מכנים כבוד בשם כבוד המדומה כי הוא שקר וכבוד האמת הוא תפארת ישראל ע"ד אין כבוד אלא תורה והבן ובחי' חסד כשיורד יש בו בחי' שקר וזהו ירידתו ובהעלות אותו ליחוד האמת הוא חסד וכן הוא עד"ז בכל הדברים ודרך כלל בחי' התפארת הוא בחי' שקר ומזה תבין בחי' יעקב שהוא בחי' אמת לא ראה טיפת קרי מימיו והבן כי יש בו דרך עמוק וזה י"ל הרמז בפסו' צרור את המדינים היינו לצרור ולקשר הדינים בשורשם והכיתם אותם כי ידוע בכל בחי' דין וחסד נקרא הכאה ע"ד היחוד והבן וזהו והכיתם אותם היינו ע"י המתקה נכלל החסד בהם כי צוררים הם לכם בנכליהם וכו' על דבר פעור הוא לשון התגלות על דבר כזבי הוא לשון שקר ר"ל כי הוא דרך כלל שורש לכל הדינים חלילה וחס ופי' בנכליהם לשון כלי פי' שבאו בכלים של פעור ושל כזב לכן צריך להסיר מהם לבושיהם להתקרב לשורשם והבן או בנכליהם פי' לשון מחשבה כמו ויתנכלו אותו וכו' והוא ע"ד שאמר אא"ז זללה"ה ע"פ וירא פנחס ויקח רומח בידו שהבין זה מן מחשבותיו הטהורים וזהו כלל גדול לעובד ה' בקדושה והבן לכן לקח רומח ויהיה פי' המשך הפסוק צרור את המדינים לקרב אותם לשורשם ומנין אתה יודע זה ובא הכתוב לפרש כי צוררים פי' בעת שתראה כי צוררים הם בנכליהם היינו במחשבה אזי תבין כי מחשבת פיגול הוא והבא להורגך וכו' ונעשה בחי' האמת ככוונת הקטורת והבן זה מאוד:

צרור את המדינים להיות השנאה גדולה ועי"ז והכיתם כמו שעשה פנחס ופתח פתח שיוכל כ"א מישראל להיות מלא כעס ושנאה על המחטיאים לו.

צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם. כבר הקשו כל המפרשים מה טעם צרור את המדינים ולא המואבים עיין בזה בפי׳ הרמב״ן ז״ל. עוד י״ל צרור כי צוררים לא על מה שעבר הוא אומר אלא על העתיד כי עכשיו הם צוררים לכם וזה דרשו במ״ר מכאן אמרו הבא להרגך השכם להרגו. ולפי זה טעם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור שלפי שהכשילו אתכם בדבר פעור ידעו שנבאשו בכם והם מתיראים מכם. ולזה הם צוררים עכשיו לכם. וג״כ על דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם המוכה ביום המגפה על דבר פעור בלי ספק דקרא יתירא הוא דמאי איכפת לן אם הוכתה ביום המגפה או ביום אחר או ביום המגפה שהיתה על דבר פעור או ביום המגפה שהיתה על דבר אחר. והכוונה לומר שיש למדינים עם ישראל איבה על דבר כזבי מכמה סבות ואמר חדא שהיא בת מלך וראוי לנקום נקמתה. עוד שהיא אחותם ועוד שהיא הוכתה ביום המגפה על דבר פעור שהמתבונן בפסוקים יראה שעיקר המגפה לא היה בשביל הזנות כי אם בשביל פעור שהרי כתיב ויחל העם לזנות וגו׳ ולא הזכיר מגפה עד ויצמד ישראל לבעל פעור ואז ויחר אף ה׳ בישראל נמצא שפעור הוא שגרם המגפה לא הזנות ולפי זה הם צוררים ביותר דבשלמא אילו היתה המגפה בשביל הזנות ניחא דהיא גרמה להם המגפה והרגוה כדי שתעצר המגפה אבל כיון שהמגפה היתה בשביל פעור למה הרגו אחותם כדי שתעצר המגפה והיא לא גרמה. ועוד נתכוין בזה לומר שכשהיתה המגפה בישראל שמחו וששו כי נתקיימה מחשבתם וכשתעצר המגפה אע״פ שלא תהיה עצירתה בשביל אחותם היה ראוי להם להתעצב ולדאוג כי הקל ה׳ ידו מעל שונאיהם כ״ש שהיתה סבת העצירה בשביל מיתת אחותם. וכ״ש שהיתה המגפה נעצרה על דבר פעור ולא על דבר אחותם כנזכר. עוד י״ל המוכה ביום המגפה על דבר פעור לפי שהיתה מגפה גדולה כמו שנאמר עיניכם הרואות את אשר עשה ה׳ בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו וגו׳ וזהו טעם ביום המגפה כלומר שהיה יום עברה היום ההוא. ומן הראוי להניח הדבר בידי שמים ואם היה ראוי שתמות ה׳ ממיתה ואם לאו חיו תחיה ולא יהרגוה ואפילו הכי הרגוה. עוד י״ל כי צוררים הם וגו׳ כי ישראל היו חושבין שהמדינים במקרה הביאו בנותיהם וע״ג שלהם לשם וישראל נכשלו בה לזה בוחן לבות וכליות הודיעם שמחשבתם היתה לרעה ולהכשילן נתכוונו ואפשר לומר כי פעור היא ע״ג של מדין ולא של מואב דשל מואב היא נקראת כמוש שנאמר אבדת עם כמוש ושל מדין פעור ופי׳ שהמדינים גרמו להכשילן בע״ג ובגלוי עריות דמי ראה כזבי בת מלך הפקירה עצמה שלא תפקיר עצמה. ולכל הפירושים יתיישב למה צוה על מדין ולא על מואב. ופירוש צרור את המדינים והכיתם אותם כפי הנראה מדברי רז״ל במ״ר צרור שלא ישאלו להם לשלום במלחמה. והכיתם אותם שישחיתו כל עץ טוב וכל מעין מים יסתומו כמו שנאמר בעמון ומואב לא תדרוש שלומם וטובתם. לא תדרוש שלומם שלא ישאלו להם לשלום. וטובתם שלא יחושו לעץ טוב ומעין טוב וכיוצא ועיין בפירוש הרמב״ן ז״ל פסוק לא תדרוש שלומם וגו׳: