פירוש על במדבר 31:7

ויצבאו על מדין. ויצבאו הוא מלשון אצבע, היינו כי כל אחד מהלוחמים כיון את המטרה כמורה באצבע, כי לכל ישראל ניתן ד"ת לשמרם בכלל שוה בשוה, אך נמצא לפעמים שמכח האומות יבא יצר רע ללב ישראל, ומאיזה אומה שיבא היצר כפי אופיה של אומה זו, כן צריכים ישראל לשמור בזה ביותר מכל שאר ד"ת שלא יכשלו, וגם כאן בירר מרע"ה אנשים שילחמו במדין ובירר אנשים שיוכלו לעמוד כנגד יצרם של מדינים. גם ויצבאו מלשון צבא שהוא לשון מדוגל שאלו הנבררים היו המדוגלים שבישראל במדותיהם בכדי שיוכלו לעמוד נגד המדינים.

ויהרגו כל זכר. הגדולים, כי הטף עם הנשים בזזום.

ויצבאו וגו׳. הקיפוה מד׳ רוחותיה, ר׳ נתן אומר, נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו ^טר"ל הניח מקום למי שירצה לברוח יברח. והרמב"ם בפ"ו ממלכים ה"ז כתב וז"ל, כשצרין על עיר לתפשה אין מקיפין אותה מארבעה רוחותיה אלא משלש רוחות ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו, שנאמר ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה מפי השמועה למדו שבכך צוהו, והכ"מ הביא את הספרי מהסמ"ג והוא פלא.
ולא נתבאר למה פסק הרמב"ם כר' נתן נגד חכמים, וגם לא נתבאר יפה הלשון מפי השמועה למדו שבכך צוהו איפה מרומזת שמועה זו, וגם מניין לו לר' נתן חידושו זה. ויתכן לומר שסמך על מ"ש בירושלמי שביעית פ"ו ה"א, שלש פרסטיניות [הודעות גלויות] שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ, ואחת מהן מי שרוצה להפנות [כלומר לברוח] יפנה, ע"כ, והנה אינו מבואר מניין למד יהושע כן, וצ"ל דלמד ממלחמת משה שעשה כן, הרי מוכח כדעת ר' נתן שהניחו מקום לברוח, ועל ברייתא זו סמך ר' נתן לחדש חידושו, ומכיון שסתם ברייתא כר"נ לכן פסק הרמב"ם כותיה, וזו היא גם כונת הלשון מפי השמועה למדו, כלומר מפי השמועה ממנהג יהושע למדו שכך נצטוה משה.
ובטעם הפרצה מרוח רביעית י"ל משום דאם לא הניחו להם כל פתח להמלט היו לוחמים כולם כמתיאשים עד שארית כחותיהם, והיה קשה כבושם לפני ישראל, משא"כ אם יש מקום לנוס ולהמלט. .
(שם)