Parshanut על במדבר 31:7

ויצבאו על מדין כאשר צוה ד' את משה. הרמב"ן בספר המצות מנה מ"ע הך דדריש בספרי כאשר צוה ד' את משה שלא הקיפו אותה מד' רוחותיה. וטעם פלוגתתן, דהרמב"ן סובר דכמו דהיה מצוה לבקש לשלום, כן הוא מצוה לחוס על נפשם ולהניח להם איזה צד להציל נפשם ולהניח צד אחד פנוי להיות להם מקום לברוח, אבל הרמב"ם סובר, דהוא אופן מאופני המלחמה, היינו למוד בחקות המלחמה, שאם יקיפו אותם מכל צד, ומהתיאשם בחייהם כי יפלו ביד צר יעמדו על נפשם בכל שארית כחם ויוכלו לעשות חיל, כאשר ידוע בקורות העתים, שכמה פעמים בא מגודל היאוש הנצוח הגדול, לא כן אם יהיה להם אופן להציל את נפשם אז לא ישליכו נפשותם מרחוק ויברחו, וא"כ אין זה שייך למצוה. ולענ"ד נראה כהרמב"ם, דבזה א"ש בספרי וימסרו מאלפי ישראל מגיד הכתוב שהיו בני אדם צדיקים וכשרים ומסרו נפשם על הדבר ר' נתן אומר אחרים מסרום איש פלוני כשר יצא כו', ואח"כ איתא ויצבאו על מדין הקיפוה מד' רוחותיה [פירוש דלטעמיה אזיל דמסרו נפשם על הדבר והלכו במסירות נפש, לכן לא חששו לשום תחבולת מלחמה נמוסיית] ר' נתן אמר נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו, פירוש דלטעמיה אזיל, דהם לא רצו להלך רק בעל כרחן נמסרו מאחרים, וא"כ לא רצו למסור נפשם ולהקיפם מד' רוחותיה. וראיתי בספר המצות להרמב"ן שהגירסא היה לפניו תן להם רוח רביעית, לכן דריש זה למצוה, אבל גרסתינו נתן מחוור יותר. יעו"ש. וראה במלכים ב' ט"ו אז יכה מנחם את תפסח ואת כל אשר בה וכו' כי לא פתח ויך את כל וכו'. והבן ודו"ק בכ"ז.