פירוש על במדבר 4:19

ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו. ולא שיהיה כל הקודם זוכה אבל ימתין כל אחד להיות מצווה ועושה:

וזאת עשו וגו'. פירוש המעשה הוא שלא יהיו בני קהת ברשות עצמן לשאת כחפצם, שאז לצד חיבת עבודת הקודש הכל רצים לעבוד ונמצאו שוגגים בדבר, אלא ישימו אותם אהרן ובניו איש איש וגו' ובזה כל אחד מכיר מקומו, והוא אומרו ושמו אותם איש וגו', והוא אומרו ולא יבואו לראות פירוש כדי שלא יבואו לידי ראיה כבלע את הקודש, ופירוש ושמו הוא שלא יועיל בהכרת כל אחד מקומו לבד אלא לא יכנס לשים ידו לשאת עד שיאמר לו אהרן ובניו פלוני שים ידך במקום פלוני לישא וכן על זה הדרך, והוא אומרו ושמו אותם, ולזה תמצא במצות בני גרשון הגם שאמר הכתוב על פי אהרן ובניו תהיה כל עבודת וגו' לא אמר ושמו וגו':

איש איש על עבדתו. מכאן שאינו נכנס לעבודה עד שיגדל ויהיה לאיש ^יגהיינו לדורות, שאז אין הלוים פסולים בשנים כפי שיתבאר לפנינו ר"פ בהעלותך, אבל במדבר לא היו כשרים פחות מבן שלשים שנה כפי שיתבאר שם, ועיין מש"כ שם בכלל הנוגע לדין ודרשה זו. –
ועיין ברמב"ם פ"ג ה"י מכלי המקדש כתב שמוזהרין הלוים שלא יעשה אחד מלאכת חבירו שלא יסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר [כי מבואר בד"ה א' ט' שהיו משפחות לוים מיוחדות על השירה ומשפחות מיוחדות על שמירת השערים] שנאמר איש איש על עבודתו ואל משאו, עכ"ל. והנה לא מצינו בתלמוד ובספרי סמך לדבר זה מפסוק זה, ותמיהני שלא הביא הדרשה מערכין י"א ב' נקטינן משורר ששיער חייב מיתה, דכתיב והזר הקרב יומת, מאי זר אילימא זר ממש והכתיב חדא זימנא אלא זר דאותה עבודה. אמנם כבר כתבנו והוכחנו כ"פ בחבורנו דדרך הרמב"ם להסמיך דין מקובל בגמ' על לשון התורה שבאותו ענין או קרוב לו, אף שבגמ' אמרו דרשה אחרת, אך מפני שיש לשון יותר פשוט בתורה, עיין מש"כ בזה בפרשה שמיני י' ו' ובס"פ אחרי. ובענין כלל דרשה זו עיין מש"כ לקמן בפרשה קרח (י"ח ג'). [רמב"ם פ"ג ה"ז מכלי המקדש].