מדרש לקח טוב
ד״א כי גאה גאה. במה שאומות העולם מתגאים, בו בדבר מתגאה עליהם, דור הפלגה אמרו פן נפוץ (בראשית יא ד), וכתיב ויפץ ה׳ אותם (שם שם ח), אנשי סדום אמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו (איוב כא יד), רצו להשכיח תורת רגל מארצם, דכתיב פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל דלו מאנוש נעו (שם כא ד), וכן ביחזקאל אומר הנה זה היה עון סדום אחותך וגו׳ (יחזקאל טז מט), פרעה נתגאה ואמר מי ה׳, לפיכך סוס ורכבו רמה בים, וכי סוס אחד היה לו, אלא בזמן שהן עושין רצון של מקום הגוים לפניהם כאיש אחד, וכל הסוסים כסוס אחד, וכה״א כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב (דברים כ א).
מי השלוח
ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם. ענין המגדל היה כמו שביאר אאזמו"ר הגה"ק זצללה"ה על זה שעשה הזוה"ק (נח ע"ד.) פתיחה לפרשת המגדל מהפסוק והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה וכו', הנאמר גבי בנין בית המקדש, לרמז בזאת הפתיחה שכונתם בבנין המגדל היה ממש לעומת בנין המקדש, כי כוונת בנין המקדש הוא כדי שיתאחדו שם כל ישראל ביחד כאיש אחד ובלב אחד וע"י זה יהיה שוכן אצלם רצונו ית' בהתגלות מפורש לעיני כל. כך היה כוונת דור הפלגה נמי לעשות עיר ומגדל, כדי שיתאספו שם יחד ויתאחדו כלם כאחד בלב אחד, וע"י זה האחדות יהיה מוכרח רצונו ית' לשכון אצלם. כי זה היו יודעים שפיר שכל מקום שיש אחדות בשלימות שם נמשך רצונו ית'. וזהו דאיתא (שם) בזוה"ק ת"ח בגין זעירי דחכמתא דאשכחו אלין מההיא חכמתא דקדמאי אתגרי ביה בקב"ה ובנו מגדל ועבדו כל מה דעבדו וכו' היינו משום שהיו יודעים שיהיה גבי ישראל מקום כזה שיתאחדו יחד בבית המקדש, לכן היו המה רוצים להקדים את עצמם ולחטוף את רצונו ית' ביד חזקה ולמשוך אותו שישכון אצלם בהכרח, וכדאיתא בזוה"ק (שם) עיר ומגדל דא חכמתא עילאה דהא הוו ידעי דשמא קדישא לא אתתקף בארעא אלא בעיר ומגדל עיר דכתיב עיר דוד היא ציון וגו' מגדל דכתיב כמגדל דויד צוארך ובחכמתא עבדי למהוי שלטנא דסטרא אחרא בארעא ולדחי' אדון כל הארץ מאתריה וכו', היינו שהיו רוצים שזה הרצון שיהיה שוכן בבית המקדש יהיה שוכן אצלם בהכרח. אמנם החילוק הוא שגבי ישראל בבית המקדש היה מקום המקדש גבוה מכל העולם, כדאיתא בגמ' (מנחות) וקמת ועלית וגו' מלמד שארץ ישראל גבוה מכל הארצות וכו' והר הבית גבוה מכל העולם וזה מורה שישראל מסתכלין תמיד רק לרצונו הפשוט ית' ואינם רוצים בשום הכרח ח"ו כלל, אבל העיר והמגדל היו בונים בבקעה במקום שהוא נמוך מכל העולם ובארץ שנער שהוא נמוך מכל הארצות וכדאי' בגמ' ארץ שנער שננערו שם מתי מבול, כי כל כוונתם היה בזה הבנין כדי שלא יגיע להם כליון כמו במתי מבול, לזה היו בונים במקום שננערו שם מתי מבול, כי כל חפצם היה ליקח את רצונו ית' ביד חזקה שיהיה שוכן אצלם למען יהיה להם קיום הויה בהכרח בחוצפא כלפי שמיא, ולכן הראה להם השי"ת הגם שאמת ויציב הדבר שבמקום שהברואים מתאחדים ביחד בלב אחד שוכן ביניהם רצונו ית', אבל זאת האחדות והחיבור ביחד תלוי נמי ברצונו ית' במקום שחפץ השי"ת לשכון שם הוא מאחד את הלבבות ושוכן ביניהם אבל אין זאת ביד אדם לאחד את הלבבות מהברואים, כי ברצונו ית' אין שום הכרח ח"ו, לכן האחדות שהם היו עושים נגד רצונו ית' ובהכרח היו מתאספין ביחד, אחדות כזאת הוא באמת פירוד גמור, לכך נאמר ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ, היינו שהיה מראה להם בזה שהם בפירוד גמור, אבל בנין בית המקדש היה כדכתיב אבן שלמה מסע נבנה, היינו שאף הדומם היה מסייע לאותו הבנין כי היה רצון גמור.
(סוד ישרים ראש השנה ס')
(סוד ישרים ראש השנה ס')