רד"ק
ואברהם בן צ"ט שנה, כי כשבאה לו נבואה הזאת היה בן צ"ט כמו שאמר ובסוף צ"ט ללידתו היה אז, וכשנמול היה עדיין בן צ"ט שנה כי לא נכנס לשנת מאה, ואמר זה לחזק הדבר כי בעצם היום הזה שנצטוה על המילה נמול.
שד"ל
בהמולו בשר ערלתו: בהמולו הוא בנין נפעל, ועיקר הוראת הנפעל איננה על קבלת הפעולה (פאסיף), אלא על מה שאדם פועל בעצמו (כהוראת ההתפעל, עיין למעלה י"ב ג') וטעם בהמולו כשמל את עצמו, ואין צורך לומר שעשה הפעולה בידיו ממש, כי גם אם אמר לאחרים שימולו אותו ייאמר עליו שמל את עצמו, כמו והתגלח (ויקרא י"ג ל"ג), שאין הכוונה שיתגלח בידיו; ומלת בשר ערלתו היא אקוזאטיף, והראיה בפסוק כ"ה שכתוב בו את (בהמלו את בשר ערלתו) ודוגמתו מצאנו אחר התגלחו את נזרו (במדבר ו' יט'). והנה המילות האלה המולו את, התגלחו את, יש בכאן שנים פעולים, מל את עצמו את בשר ערלתו, גלח את עצמו את נזרו, ואם באנו לפרשם בצמצום, ייתכן לומר כי האקוזאטיף השני הוא תוספת ביאור, מל את עצמו כלו' את בשר ערלתו, גלח את עצמו כלו' את נזרו; ויותר נראה (כדעת תלמידי יוסף ירא) כי הראשון איננו אקוזאטיף, אלא מושא דאטיף, מל לעצמו את בשר ערלתו, גלח לעצמו את נזרו, וכן בלשון איטלקי ובלשון אשכנז ובלשון צרפת תיבה אחת משמשת שני השימושים האלה, כגון si diede, עיר גאב זיך, il se donna, היא מליצה שיש בכחה אקוזאתטיף או דאטיף, והיא מובנת לפי הענין.