רקנאטי על התורה
ויגש אברהם ויאמר האף תספה וגו'. מדת אברהם היתה להגן על הפורענות כי היה איש החסד כדאמרינן בספר הבהיר ומנלן דאף החייבים היה מזכה דכתיב המכסה אני מאברהם וגומר ואף על פי שזה הענין היה כפשוטו אף על פי כן לא תרחיק היות ההלצה הזאת במרכבה העליונה והבן זה. ואמר האף תספה. האף היא מדת הדין הנקראת חרון אף. וכן תרגם יונתן הרוגזך שצייא זכאה עם חייביא. ומלת תספה לנקבה הנסתרת. וחשב אברהם כי בה לבד ידונם והיא תספה צדיק עם רשע שאינה מבחנת בין צדיק לרשע כי לא ידע מחשבות יי' אשר חשב עליהם ברחמיו. ולכן אמר כי הגון וטוב הוא שישא לכל המקום למען הצדיקים אשר בקרבה. אבל לא יתכן גם במדת הדין להמית צדיק עם רשע שאם כן יהיה הצדיק כרשע ויאמרו שוא עבוד אלהים (מלאכי ג יד). כל שכן במדת רחמים שהוא שופט כל הארץ והוא העושה משפט כענין ויגבה יי' צבאות במשפט (ישעיה ה טז). ואומרנו המלך המשפט. שרוצה לומר המלך הוא המשפט. ועל כן לא אמרו מלך המשפט. וזהו ענין הכפל חלילה לך. והקדוש ב"ה הודה שישא לכל המקום בעבורם כי במדת רחמים יתנהג עמהם. ומה שיודיע אליך כי הענין הוא כאשר רמזתי היות ויאמר יהו"ה כתוב ביו"ד ה"א הרמז למדת רחמים. ובמקום אשר יזכיר אברהם השם יזכירנו באלף דל"ת כי יהיה מדבר לשם הנכבד. והתחיל מחמשים צדיקים לתת חשבון של עשרה בכל כרך ובין כולם הם חמשים רמז לחמשים שערי בינה כי בהיות כנגדן בארץ דין הוא לפי הרחמים שיהיו ניצולין. ומעתה לא יקשה לך דברי אברהם אבינו ע"ה אל השם יתעלה באומרו לו חלילה לך וגומר כי ליועץ המלך נתנוהו כמו שאמרו רבותינו ז"ל אין הקב"ה עושה דבר עד שנמלך בפמליא של מעלה והבן זה. וזהו אומרו השופט כל הארץ לא יעשה משפט כי לא היה אברהם אבינו ע"ה חושד דינו של הקב"ה שלא היה ביושר רק הענין הוא כמו שרמזתי והבן. ועל כן אמר האף תספה ולא תשא הרמז למדת הדין. והדיבור בלשון נקבה נסתרת. והנה בפחות מעשרה לא היה לו כח להגן שהרי בדור המבול היו שמנה נח ואשתו ושלשת בניו ושלשת כלותיו ולא ניצולו וכן אמרו בבראשית רבה. ועל כן השיבו השם יתעלה לא אשחית בעבור העשרה הידועים. מכאן תבין כל דבר שבקדושה לא יהיה פחות מעשרה. וטעם לא אשחית בעבור העשרה אם אמצא שם ולא אמר לו כי אין שם מספר הזה לפי שעדיין לא נגמר דינן בצירוף הרחמים כמו שאמר ארדה נא ואראה. ואל תתמה באמרו כי משחיתים אנחנו וכתיב לפני שחת יי' כי על דרך האמת רמז לנו סוד מופלא כי יש כמה דינין זה גדול מזה ומקטרגין על הנידון עד שיעשו שליחותן והמשכיל יבין:
רש"י
ויגש אברהם. מָצִינוּ הַגָּשָׁה לַמִּלְחָמָה, וַיִּגַּשׁ יוֹאָב וְגוֹ' (שמואל ב י'), וְהַגָּשָׁה לְפִיוּס וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וְהַגָּשָׁה לִתְפִלָּה, וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא (מלכים א י"ח), וּלְכָל אֵלֶּה נִכְנַס אַבְרָהָם לְדַבֵּר קָשׁוֹת וּלְפִיּוּס וְלִתְפִלָּה:
רמב"ן
ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע אפו של הקדוש ברוך הוא היא מדת דינו וחשב אברהם שהיא תספה צדיק עם רשע לא ידע מחשבות ה' אשר חשב עליהם ברחמיו כאשר פירשתי ולכן אמר כי הגון וטוב הוא שישא לכל המקום למען חמשים הצדיקים אבל לא יתכן גם במדת הדין להמית צדיק עם רשע שאם כן יהיה כצדיק כרשע ויאמרו שוא עבוד אלהים וכל שכן במדת רחמים שהוא שופט כל הארץ והוא העושה משפט כענין ויגבה ה' צבאות במשפט (ישעיהו ה טז) ואמרנו (ברכות יב) המלך המשפט וזהו ענין הכפל חלילה לך והקב"ה הודה שישא לכל המקום בעבורם כי במדת רחמים יתנהג עמהם ומה שיודיע אליך כל הענין היות ויאמר ה' כתוב יו"ד ה"א וכל אשר הזכיר אברהם אל"ף דל"ת והנה זה מבואר: