פענח רזא
נקרא לנערה, לאו דוקא שהיתה בת ג' שנים, נקרא כלומר אנחנו בעצמנו, כי היו קורצין ומרמזין לה לומר לא אלך, ולכך קו"ף של נקרא הוא הפוכה (והוא הדבר והוא הענין שנמצא כאן השם בן ד', שם ההוי' בס"ת כסדר למפרע, ויקראו לרבקה" ויאמרו" אליה" התלכי", כי מאתו ית' יצאה הויית רבקה ליצחק ושמו ביניהם בשלימות, ואלו הרשעים רצו להפך בהווייתה ולהסוג אחור ולמפרע ממה שניאותה לזווגה לו, וכל מגמתם להתחבל בחרטה שזהו עצמו שאחר הריצוי אמרו תשב הנערה אתנו וגו', ובראותם כי לא נעשתה בזה עצתם חשבו למצא עילה בביטול ואיחור מצד רבקה עצמה, ויאמרו נקרא לנערה וגו', כלומר בעצמנו נקראנה, וחשבו אנחנו נדע להסביר לה פנים שתמאן, וזהו ענין הכפל, נקרא ונשאלה, שאף אם לא תבין בקריאה, או שמצד אליעזר לא יסתייע מלתא לקרא לה בעצמנו מ"מ נשאלה וגו', שנדע לכוין בלשון השאלה עד שתעמוד על דעתנו ותאמר נואש, כאשר זממו וכאשר עשו לשאול, התלכ"י בה"א התימה שדברו כמתמיהים, וכי תלכי, כלומר אמור לא אלך, וראי' לזה מה שהרגיש רש"י ז"ל במה שלא השיבה סתם, הן רק אמרה אלך מיותר, ופירש"י בו אלך מעצמי אף אם אינכם רוצים, ולמה זה לה, הלא הם כבר נתרצו, במאמר הנה רבקה קח ולך, אלא שהדבר כמו שכתבנו, וזה ג"כ אמרם עם האיש הזה, שדימו בנפשם לעשות שהי' וביטול לפחות כשתבקש שיבא אחריה יצחק בעצמו וכבודו, וידעו באולי גם הם שלהיותו עולה תמימה אסור לו לילך חו"ל וע"כ יתבטל לגמרי, או בזולת זה לפחות יהי' עי"כ בת דינא, וכן ע"י שלא יבא הוא בעצמו לפחות ישלח אחריה שלוחים רבים ונכבדים מאלה, שזה דקדוק התלכי עם האיש הזה, ויהי' מתוך כך בת דינא בטל דינא, לכן בא שם הוי' למפרע ובס"ת דוקא, כי חשבו להפליג הדבר בדחיי' לבסוף ולדחות מדחי אל דחי בכדי שסוף סוף תתבטל הויית זיווגם לילך למפרע ואחור לא פנים, ועוד לנו בזה דברים נמרצים יעויינו בקונטרס הזכרונות):
רש"י
ונשאלה את פיה. מִכָּאן שֶׁאֵין מַשִּׂיאִין אֶת הָאִשָּׁה אֶלָּא מִדַּעְתָּהּ (בראשית רבה):