אוהב ישראל
ויצחק בא מבוא באר לחי ראי וגו'. עד סוף הענין. י"ל דרך רמז. והוא דהנה כל העובדות של הצדיקים אינו רק שיבוא מזה תענוג להבורא כל העולמים בהוב"ש שישמח בעולמו. ויהא לו תענוג גדול ושעשועים מכל הנבראים. ועי"ז רצון הצדיק הוא ותשוקתו תמיד שיהא לכל זרע ישראל שפע ברכות וכל טוב. ולא יהא להכנ"י הן בכלל הן בפרט שום איזה צער. וחסרון איזה דבר טוב ח"ו. מכמה טעמים. א'. מחמת שהוא מ"ע לאהוב את כאו"א מישראל. ועוד שאהבת ישראל נקשרת עם אהבת השי"ת. ושניהם הם אחד. כי מי שאוהב את הש"י אוהב ג"כ את ישראל עמו. כמ"ש בתוה"ק ואהבת לרעך כמוך. ואהבת את ה' אלהיך. ואנשי כנה"ג סמכו את שני האהבות הנ"ל ברוח קדשם. הבוחר בעמו ישראל באהבה. באהב"ה גימ' אח"ד. ותיכף אחריו שמע ישראל כו' אחד. שהוא אחדות ואהבת השי"ת. והצדיק מייחד ומקשר השני אהבות הנ"ל. זו לזו. מפני שכל מגמתו וחפצו ורצונו אינו אלא לשמח הבורא בהוב"ש ולעשות נ"ר ליוצרו. והצדיק יודע שכביכול בכל צרתם לו צר. ועי"ז שממשיך שפע כל טוב לכל זרע ישראל ופותח עולם השמחה והחדוה. בא מזה תענוג גדול להש"י שהוא שש ושמח עם עולמו ועם כל ברואיו. ובזה נעשה ייחוד אהבת השי"ת עם אהבת ישראל. וז"ש בזוה"ק שאותיות אח' מן אח"ד. מצטרפות עם ש"מ מן שמ"ע ונעשה הצירוף אשמ"ח. וזה בא מחמת שהצדיק מייחד ומקשר שני האהבות ע"י שפותח עולם השמחה והחדוה ומביא תענוג גדול להשי"ת נמצא שהצדיק הוא מקושר תמיד בעולם השמחה מפני שרצונו בכל עת להשפיע כל טוב לכל זרע ישראל: והנה ידוע דבא"ר נקרא הכנ"י שהם כמעיין הנובע. היינו שע"י נשמות ישראל נמשך שפע רב ומימי החסדים לכל העולמות. והם הצינורות של כל ההשפעות. ועד"ז נאמר תהום אל תהום קורא לקול צנוריך. ר"ל שע"י ישראל יתמשך מתהום התחתון להעליון והנה לח"י רא"י נק' החיות הבא מהשגחת השי"ת כי בכ"מ שהשי"ת משגיח ורואה כביכול שם הברכה מצויה והוא החיות שלו. וידוע ג"כ מאחז"ל מתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במה"ד. וראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדה"ר. ולכאורה אינו מובן. דהיאך שייך אצל השי"ת שום שינוי רצון ח"ו. הלא כתיב אני ה' לא שניתי. אך שורש הדבר הוא כך. דקודם בריאת העולם היו כל הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים. כלולים וכמוסים בעצמותו י"ת וקשורים בו כשלהבת הקשורה בגחלת. והנה מיד כשעלה ברצונו הפשוט להוציא כל הדברים הנעלמים בכוחו וכמוסים בהיכל הקודש פנימה. ויבואו להתגלות ובאמת הוא ירידה להם. וזהו הצמצום בעצמו לירד ממקום גבוה למטה. אך במה שהש"י מסתכל ומשגיח בכל דבר בראיה זו ממשיך להם קו החיות. כי במקום השגחתו שם הוא חיותו של הדבר ההוא. ועי"ז נתקיים הבריאה מכח החיות שבא לכל הנבראים מהשגחתו י"ת. וזהו ראה שאין העולם מתקיים. ר"ל שע"י הצמצום והדין של הבריאה לא הי' קיום לעולם. אך במה שראה ושם עין השגחתו ע"כ דבר מזה הי' קיומו. וזהו שיתף עמו מדה"ר. והנה ע"י שהצדיק הוא סרסור ושושבין המקרב הבאר הוא הכנ"י אל חיות הקודש הבא מהשגחת הבורא ית"ש ומקשר אותם ונעשה ייחוד גמור. מזה בא השמחה לעולם מחמת שהוא פותח מקור השמחה והחדוה לכל העולמות שמשפיע להם כל שפע הטוב ולהכנ"י ומביא תענוג גדול ושעשועים להבורא ית"ש. וזה שאמר הכתוב ויצחק בא ר"ל השמחה והחדוה בא. מבא באר. ממה שהצדיק מביא ומקרב הבאר שהוא כנ"י לחי ראי. להמקור החיות הבא מהשגחת הבורא ית' וראייתו. והנה יצחק הסתכל והבין במדריגה זו. ר"ל שיכול הצדיק להביא שמחה וחדוה לכל העולמות ע"י קישור וקירוב הכנ"י להשגחה העליונה. אבל והוא יושב בארץ הנגב ע"ד ארץ הנגב נתתני שהוא מנוגב מכל טוב. כך הי' יצחק בעיני עצמו שהוא עדיין בחי' זו. ובאמת צריך הצדיק לקרב ולייחד בחי' תחתונה לעליונה. והיא גולת תחתית לגולת עליות:
דברי אמת
ויצחק בא כו'. דהנה יצחק הי' לו פחד מה' ית' כי פחד על הקרובים שהיה מקורב מאד לה' ית' מהיכן בא אדם לזה אם לומד גמרא בדחילו ורחימו. וזה ויצחק בא. פי' מדרגת יצחק [בא] מבא באר הוא תורה שבע"פ הפי' לתורה שבכתב. כמו באר את התורה הזאת. לחי רואי שרואה לה' יתברך ואל יתיירא אם הוא בפחד מפניו ית' שלא לעורר דין על עצמו ח"ו אדרבה אם יש דין למטה אין דין למעלה עליו. וזה יושב בארץ הנגב הוא דרום חסד:
מאור ושמש
ויצחק בא מבא באר לחי ראי והוא יושב בארץ הנגב במדרש רבה מהיכן בא מהר המורי' ולכאורה יקשה הלא זאת הי' ג' שנים קודם כי מהעקידה עד עתה הי' ג' שנים דוק ותשכח עוד במדרש הנ"ל בא מבא אתא ממיתא וצריך ביאור והנראה דאיתא בכתבי האר"י ז"ל שקודם העקידה הי' יצחק מעלמא דנוקבא והוא עלמא דמותא כמו שמצינו גבי דוד המלך שהי' גם הוא מעלמא דנוקבא ולזאת לא הי' לו חיים רק מנין השנים שנתן לו אדם הראשון ומחמת העקידה משם זכה יצחק שנתקשר בעלמא דדכורא וזכה לחיים ומזה הטעם קודם העקידה לא הי' ליצחק זיוג בהאי עלמא כי מחמת שהי' גם הוא מעלמא דנוקבא ומיד שבא מהעקידה בתבשר אברהם שנולדה בת זוגו כמבואר ברש"י ז"ל וזה ביאור הפסוקים ויצחק בא מבא באר לחי ראי הוא עלמא דנוקבא כידוע וגם הגר קראה שם זה שנאמר ע"כ קראה לבאר באר לחי ראי וכן מבואר בזו"הק ופרושו שהי' הולך ונסוע מעולם זה להתדבק בעלמא דדכורא וזה והוא יושב בארץ הנגב כי כבר אמרנו בפ' לך לך שנגב רומז לחכמה כמאמרם הרוצה להחכים ידרים והוא עלמא דדכורא עלמא דחיי כמו שנאמר והחכמה תחי' את בעלי' ור"ל שנתדבק בחכמה וזהו שאלות המדרש מהיכן בא כלומר מהיכן זכה למדריגה זו ומפרש מהר המורי' כלומר על ידי העקידה שנעקד בהר המורי' משם זכה להדבק בעלמא דדכורה וע"כ זכה לזיוג וזה שמרמז המדרש אתי ממיתא ר"ל שהלך ונסע ובא מעלמא דנוקבא עלמא דמותא ונתדבק בעלמא דחיי וזה מרמז הפסוק וישא עיניו וירא והנה גמלים באים ר"ל כנ"ל שאחר שנמתק ובא לעלמא דדכורא עלמא דחיי אז זכה לזיוג כו' כנ"ל.