אדרת אליהו (ר' יוסף חיים)
ויאמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה. יובן בס"ד הנה כל אך הוא לשון מיעוט ורמז לו שמאחר שאין לו ממון להתפרנס בו נמצא הוא מחסר ממונו של לבן וזהו אך עצמי ובשרי. או יובן בס"ד שרצה לרמוז שהוא אין לאל ידו להכין סעודה בביתו בשופע כדי שאם יבא אורח לאכול יש לו מה לאכול אלא הוא מכין סעודה לעצמו כדי סיפוקו במדה במשקל במשורה ונמצא כיון שבא הוא לאכול עמו מוכרח שיתן לו חצי סעודתו לאכול והוא מוכרח לאכול חצי המאכל שראוי לו לאכול בכל יום ונמצא שבביאתו לביתו הרי מכחיש וממעט העצם והבשר שלו ממש מאחר שאינו אוכל כדי שבעו וז"ש אך עצמי ובשרי אתה אך לשון מיעוט שהוא אוכל וממעט מן הבשר שלו ממש:
מאור ושמש
ויאמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה כו' ויאמר לבן ליעקב הכי אחי אתה ועבדתני חנם הגידה לי כו' והנה יש להבין מה הי' כוונת לבן באמרו אך עצמי ובשרי אתה ועיין בכלי יקר גם יש להבין דבריו באמרו הכי אחי אתה ועבדתני חנם דמשמע דאם לא הי' אחיו הי' מהראוי שיעבדהו חנם וכי דינא הכי גם יש לדקדק על אמרו הכי אחי אתה הלא לא הי' אחיו כ"א בן אחותו והנראה דהנה בעל הגדה אומר ולבן בקש לעקור את הכל ולכאורה יקשה במה בקש לעקור את הכל והנראה דהנה איתא במדרש ויספר ללבן את כל הדברים האלה סבור אתה ממון אני טוען מילין אני טעון ופי' שטען ברכות שברכו אביו ומסתמא סיפר לו הברכות ובהם הי' הברכה הוי גביר לאחיך ששם יצחק את יעקב גביר על עשו ורצה לבן ברשעו לבטל תיכף ברכה זו העיקרות ורצה שיעקב יהי' לו עבד לא גביר ובזה רצה לבטל הברכה אמנם כי בחלה נפשו פן ירגיש יעקב בדבר ולא ירצה לקבל על עצמו העבדות ע"כ אמר לו בחליקת לשונו אך עצמי ובשרי אתה היינו ששנינו כמו עצם אחד וגוף אחד ואף שתעבדיני לא תהי' בגדר עבד לזולתך רק כעובד את עצמך ושוב אמר לו הכי אחי אתה ר"ל שבאם הייתי לך לאח היית מתירא לעבדיני פן תבטל הברכו' אמנם אתה עצמי ובשרי ולא תהי' כלל בגדר עבד וגם זאת לא יהי' בחנם רק הגידה לי מה כו' אמנם יעקב אבינו הבין כוונת הרשע ורמיותו אעפ"כ לא מנע את עצמו מלעבדו מחמת שצפה ברוח קדשו שמוכרח ליקח בנותיו להעמיד שבטי יה ובאמת הניח הברכות לאחרית הימים כדאיתא בספרים הקדושים עתה דעו וראו מחשבת הרמאי הזה שביקש לעקור הכל היינו לבטל הברכות וזה אשר שלח יעקב ע"י המלאכים לעשו אחיו עם לבן גרתי כפי' רש"י לא נעשיתי שר וחשוב כו' ואין לך להתרעם על הברכות ע"ש וק"ל.
רש"י
אך עצמי ובשרי. מֵעַתָּה אֵין לִי לְאָסְפְּךָ הַבַּיְתָה, הוֹאִיל וְאֵין בְּיָדְךָ כְלוּם, אֶלָּא מִפְּנֵי קוּרְבָה אֲטַפֵּל בְּךָ חֹדֶש יָמִים, וְכֵן עָשָׂה, וְאַף זוֹ לֹא לְחִנָּם, שֶׁהָיָה רוֹעֶה צֹאנוֹ: