תיבת גמא
בפסוק ושחט את בן הבקר עיין רש"י חולין י"א ב' עד א' נאמן באיסורין יליף וזבחת ומשחט בן הבקר משום דזבחת י"ל לעצמו מהימן ולא לאחרים הביא ושחט כו' וקשה דבעולה כתיב דכולה כליל הוה כמו לעצמו משא"כ שלמים אה"נ זר שוחט ונותן לו כזית או ח"ש לאכול ומחטאת היה להביא.
רש"י
ושחט והקריבו, הכהנים. מִקַּבָּלָה וָאֵילַךְ מִצְוַת כְּהֻנָּה — לִמֵּד עַל הַשְּׁחִיטָה שֶׁכְּשֵׁרָה בְּזָר (שם):
רמב"ן
ושחט והקריבו הכהנים מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשרה בזר והקריבו זו קבלה ומשמעה לשון הולכה למדנו ששתיהן בבני אהרן לשון רש"י (רש"י על ויקרא א׳:ה׳) ואיננו נכון אלא מדרש רבותינו (תורת כהנים פרשה ד ד) והקריבו זו קבלת הדם שאין לשון והקריבו קריבת הדם למזבח שהיא ההולכה אבל הוא לשון קרבן שיעשו מן הדם קרבן והוא לקבלו ולזרקו על המזבח כי הזכיר בבעל הקרבן הבאה וסמיכה ושחיטה ואחרי השחיטה הזכיר בני אהרן מיד אם כן אף הקבלה עצמה מצות כהונה ואינה אלא בכהן כשר ובכלי שרת וכל שכן הולכה וזריקה ועוד שהולכת האברים לכבש פסולה בזר שכך דרשו (זבחים ד) והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה (ויקרא א׳:י״ג) זו הולכת אברים לכבש אם כן אף הולכת הדם צריכה כהן בכיהונו: