דגל מחנה אפרים
זאת תורת הבהמה והעוף להבדיל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל יש בכאן רמז בענינא דפסח לפענ"ד כי קבלתי מרבותי שהשכינה נקראת חיה כמ"ש ביחזקאל היא החיה אשר ראיתי על נהר כבר וכו' וכן הס"א ר"ל ג"כ נקראת חיה כמ"ש גער חית קנה גם והשבתי חיה רעה מן הארץ וזהו בחי' חמץ ומצה חמץ היינו בחי' הס"א כדאיתא בזוה"ק גער חית קנה היינו חית של חמץ וישאר ה' ויהיה מצה וזהו י"ל להבדיל לעשות הבדלה והפרשה בין החיה הנאכלת היינו מצה שהוא בחי' השכינה כביכול שנקרא' חיה והיא הנאכלת בפסח ובין התיה אשר לא תאכל היינו חמץ שהוא בחי' הס"א הנקראת ג"כ חיה ולא תאכל בפסח שלא יהיה חלק לס"א בתוך הקדושה כלל גם רמז חיה הנאכלת לשון יחוד כמו ויאכל לחם והיינו השכינה כביכול המתיחדת עם דודה והחיה אשר לא תאכל היינו בחי' הס"א שאסור לעשות שם יחוד ח"ו והבן:
אור החיים
זאת תורת הבהמה והעוף. כל הכתוב מיותר ובתורת כהנים אמרו (בחולין כז: מבואר כדבדי רבינו) כי בא לומר משפט שחיטת העוף במה שסדר העוף בין הבהמה ובין הדגים שהם נפש החיה לומר חציו בהמה וחציו דג, לזה צריך סימן אחד בעוף או רובו. ולפי זה מצאנו טעם נכון שהוצרך הכתוב למעט הדגים מן השחיטה דכתיב (במדבר יא כב) יאסף, כי מנין יעלה על הדעת שצריכה, שהוצרך למעט, אלא לצד שהוצרך לכתוב דגי הים לתת בינו ובין הבהמה העוף, חש לטעות כי כוונת הכתוב הוא שהשוה הכתוב העופות והדגים לבהמה שכולן צריכין שחיטה ב' סימנים, לזה אמר בדגים אסיפה ובזה תבין כוונת ה' בפסוק שלא בא אלא לעוף להצריכו סימן אחד כנזכר.