רש"י
אחרי טהרתו. אֵין לִי אֶלָּא פוֹשֶׂה לְאַחַר הַפְּטוֹר, מִנַּיִן אַף בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי? תַּלְמוּד לוֹמַר פָּשֹׂה יִפְשֶׂה (ספרא):
ריב"א
אחרי טהרתו. פרש"י אין לי אלא פושה אחר הפטור מנין אף בסוף השבוע ראשון או בסוף שבוע שני ת"ל פשה יפשה עכ"ל. וקשי' שהרי כתוב בהדיא בפרשה והנה לא פשה הנגע גבי שבוע ראשון וגבי שבוע שני. ופרש"י שם אבל אם פשה יפשה או היה בו שער צהוב טמא עכ"ל וא"כ למה לי פשה יפשה. ושמא י"ל אלו לא נכתב כפילות מן פשה יפשה הייתי מפרש והנה לא פשה הנתק ולא היה בו שער צהוב וכו' לומ' שאם פשה והיה בו שער צהוב טמא אבל לא כאחד מהם ולא הייתי מפרשו כפרש"י למבין. וחוזרני לומר דאולי זה שבוש דגם כן בלא כפילות צריך לפרש כדפי' הקונטר"ס דאין לפרש הא אם פשה והיה בו שער צהוב טמא דא"כ הוה משמע דוקא בשניהם בפשיון ובשער צהוב טמא הא באחד מהם טהור וא"כ למה כתו' והנה לא פשה הנתק ולא היה בו שער צהוב וגו' השתא באחד מהם טהור בשאין לא זה ולא זה לא כל שכן. ואם היה לו לכתו' או לא היה שער צהוב אלא על כרחיך צריך לומ' כדפרי' וא"כ למה לי פשה יפשה עד"י ב"א:
רלב"ג ביאור המלות
ואם פשה יפשה הנתק בעור. למדנו שהפשיון מטמא גם אחר הטהרה לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא רוצה לומר שכיון שפשה הנה הוא טמא אף על פי שאין בנתק שער צהוב דק ולזה לא יצטרך הכהן להסגירו לבחון אם יצמח בו שער צהוב דק כמו הענין בראיה הראשונה של נתק ואמר זה שלא נחשוב מפני שטהרו הכהן שיהיה דין הראייה הזאת דין הראייה ראשונה שאינה מטמאת בזולת שער צהוב והוא מבואר שהשער הצהוב מטמא שלא בפשיון כי זה הדין היה גם כן בראייה הראשונה כמו שקדם: