פירוש על ויקרא 13:52

צרעת ממארת הוא וכו': ונקדים לבאר הפסוק אמרת ה' צרופה מגן הוא לכל החוסים בו: כי בתורה כתיב מארת חסר ואיתא על שהיה קיטרוג כנודע לכך כתיב מארת חסר אבל אם לא היה קיטרוג לא היה חסר וע"כ צריך כל אדם להתפלל ע"ז שיהיה אור הלבנה כאור החמה ולא יהיה בה שום מעו' וחסרון כלל והיינו שלא יהיה שום קיטרוג כי יבוטלו כל הקליפות ויקוים ביום ההוא יהיה ה' אחד וכו': וידוע הכוונה הוא שיהיה השם הוי"ה אותיות יהיה היינו שלא יהיה שום פירוד לעולם בין ו' לה' כמו בין י' לה' ואז יהיה מאורות מלא בוא"ו כי וא"ו הוא רמז על עץ והוא בחי' המשכה שמשם נמשך שפע וחיים וברכה וכל טוב כי נמשך ונשפע אור שמאיר בה אבל אם יש חסרון בהאור ממילא יש חסרון בהשפע וידוע דהשכינה נקראת בשם סיהרא כי אין לה אור כ"א מה שמקבלת מן השמש וכן כביכול השכינה היא אספקלריא זילא נהרא אלא מה שמקבלת אור מן הש"ית ב"ה וכשיהיה יחוד קב"ה ושכינתיה בלי שום העדר וחסרון והפסק כלל אז יהיו נשפעות כל ההשפעות של טובה וברכה: וזהו אמרת ה' צרופה היינו כשהשם הוי"ה ב"ה הוא מצורף ומתייחד עם אדני שהוא יחוד קב"ה ושכינתיה אז בטילין כל הדיני' וכל הקליפות ונעשה בחי' אמרת שהיא רכה שם אמירה גם רומז שיהיה נעשה מן מארת אמרת ומגן הוא לכל החוסים בו שמגין וממשיך חיים ושלום וכל טוב על כל העולמות: וזהו שמרמז צרעת ממארת ותרגומו של צרעת סגירו היינו שסגור ואינו מאיר בתוכו ולית מאן דפתח כלל כדאיתא בזוה"ק וזה נמשך ממארת היינו מן מארת שהוא חסר ו' שאינו מאיר לתוכו וזה גורם העדר השפע חלילה אבל כשיש צדיקים בדור שיודעי' להפך מד"הד הקשה למד"הר נעשה צירוף אמרות שהשכינה היא בתי' פה כל דיבור של כל העולמות ולא עוד אלא שנעשה אמרות לשון אמירה שהיא רכה היפוך מדיבור שהוא קשה והיינו שנמתקין כל הדינים ונתבטלין כל הקליפות והיה ה' אחד ושמו אחד ב"ב אמן סלה:

בצמר או בפשתים. שֶׁל צֶמֶר אוֹ שֶׁל פִּשְׁתִּים, זֶהוּ פְשׁוּטוֹ; וּמִדְרָשׁוֹ: יָכוֹל יָבִיא גִּזֵּי צֶמֶר וַאֲנִיצֵי פִשְׁתָּן וְיִשְׂרְפֵם עִמּוֹ? תַּ"ל "הוּא" באש תשרף — אֵינָהּ צְרִיכָה דָבָר אַחֵר עִמָּהּ, אִם כֵּן מַה תַּ"ל "בַּצֶּמֶר אוֹ בַפִּשְׁתִּים"? לְהוֹצִיא אֶת הָאֻמְרִיּוֹת שֶׁבּוֹ שֶׁהֵן מִמִּין אַחֵר; אֻמְרִיּוֹת לְשׁוֹן שָׂפָה, כְּמוֹ אִימְרָא (ספרא):

כי צרעת ממארת היא לשון סלון ממאיר (יחזקאל כח כד) ומדרשו (תו"כ נגעים פרק יד יא) תן לו מארה שלא תהנה ממנו לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ג:נ״א) ואונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא י״ג:נ״ב) תרגם סגירות מחזרא שעשאו כן מן סלון ממאיר שכן קורין בארמית לקוצים המכאיבים חזרי כחזרא בגבבא דעמרא (ברכות ח) שקילי טיבותך ושדי אחזרי (שבת סג) והאמת שהוא לשון מארה כלומר שהיא קללת אלהים בבגד ובבית כאשר הזכרתי (רמב"ן על ויקרא י״ג:מ״ז) והמדרש שאמר שהוא אסור בהנאה מיתור הלשון וכן הדין בבית המנוגע ונלמד מונתץ את הבית (ויקרא י״ד:מ״ה) וכך מצאתי במסכת ערלה ירושלמי (פ"ג ה"ג) אבנים המנוגעות שעשאן סיד אית תניי תני עלו מידי טומאתן ואית תניי תני לא עלו מידי טומאתן מאן דאמר עלו מותרות ומאן דאמר לא עלו אסורות דכתיב צרעת ממארת היא (ויקרא י״ד:מ״ד) תן בו מארה ואל תהנה בו רבי אבהו אמר בשם רבי יוחנן כל הנשרפים אפרן מותר חוץ מאפר עבודה זרה איתיב רבי חייא בר יוסי קמי רבי יוחנן הרי אפר הבית אינו בא מחמת עבודה זרה ותימא אסור אמר ליה שניה היא דכתיב ביה נתיצה: