מלבי"ם
זאת תהיה תורת המצורע: כבר התבאר (צו סימן כג) שכן דרש בספרא על "זאת תורת המנחה" ו"זאת תורת החטאת" "וזאת תורת האשם" למעט במה. דבכל אלה כתיב "לפני ה'" שהוא רק במקדש שהוא לפני ה', לא בבמה. ושרמז על זה במלת "זאת" – רק זאת הנאמר בענין, היינו לפני ה'. והנה בכל מקום אמר "זאת תורת" ולא אמר "זאת תהיה תורת המנחה" וכדומה משום דבכולם מדבר רק מדברים הנוהגים במקדש לבד ובזמן שבהמ"ק קיים אבל במצורע, הגם שקרבנותיו אין נוהגים בזה"ז, הכשרו על ידי תגלחת וצפרים נוהג תמיד ולכן אמר "זאת תהיה" שלשון "הויה" מורה העיכוב (כמ"ש במנחות דף ה יט כז) שיהיה כן תמיד בלי השנות, וכמעשה דר' טרפון (לקמן משנה יג)
מי השלוח
זאת תהיה תורת המצרע. כתיב (ירמיה ט"ו,י"ט) ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה וכו', ענין לשון כפי תהיה רומז על ד"ת כמ"ש (דברי הימים א' ט"ז,י"ב) משפטי פיהו, מפיו דעת וכו', וזהו אם תוציא יקר מזולל, שאם יברר האדם החסרון הנמצא בו להוציא מזה דבר יקר, אז כפי תהיה, שיהיו הדברים היוצאים מפיו מלאים ד"ת, וזה רמז הכתוב זאת תהיה תורת המצורע, זאת מורה כמו שאדם אומר, זאת עצמה שנדמה תחילה שאין לו שייכות לד"ת זאת עצמה יתברר אח"כ שהוא מד"ת. כי צרעת הוא בעון לה"ר, והחסרון הוא אשר אין מעצור לרוח האדם ועי"ז מרבה דברים. והתיקון לזה ביום טהרתו לא כפי דרך הטבע, כי ע"פ דרך הטבע היה מהצורך לעצור רוחו ולמעט כח דבורו, ועל זה נאמר זאת תהיה, היינו שלא יעשה כפי דרך הטבע, רק שיראה שאותו כח הדבור שהיה מביאו עד כאן לדברים שלא כתורה, ועכשיו יראה להרבות בכחו זה לדבר בד"ת ופטפטיא דאורייתא טבין. וזהו והובא אל הכהן שע"י עבודה יהפוך כח פיו לדבר בד"ת. וזה שאיתא במדרש (ויקרא רבה פרשה ט"ז,ב') מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעירות וקרא, מאן בעי סמי דחיי, מאן בעי סמי דחיי, חזר ר' ינאי אבתריה ואמר אנא בעי סמי דחיי, אפיק ספר תהלים והראה לו פסוק מי האיש החפץ חיים וכו' נצור לשונך מרע וכו'. הענין בזה מה חידש הרוכל הזה שכך קלסו ר' ינאי, ולמה נתכנה במדרש בשם רוכל. כי זה האדם היה לו חסרון בכח הדבור וכעס, ואח"כ כאשר ראה שלא יוכל להתערב בין הבריות ע"י חסרונו, ואח"כ כאשר בא על חסרונו וזכה להשלמה היה לו זה הכח עצמו בד"ת, והיה מחזר בעירות בטובת עין מאוד להכניס זאת בתוך כל האנשים אשר נתברר להם הפסוק הזה, כי באמת כח הדבור שגרם לו לרעתו תחילה, היה משורש הכעס שהיה נמצא בו, כמ"ש (משלי כ"א,כ"ג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו,ואח"כ רץ בטובת עין וקרא הפסוק נצור לשונך מרע, ועי"ז נקרא רוכל כי המקרא הזה נתגלה לו לפי שהיה צר לו שלא יוכל להתערב בין הבריות, וראה כי אף גם בדברי עוה"ז אין שום מקום למדה הזאת בדרך העולם לכך יקרא רוכל.
תפארת שלמה
זאת תהיה תורת המצורע כו' והובא אל הכהן. יל"ד הול"ל ובא אל הכהן כי מעצמו יבא אל הכהן לטהרתו. אך הנה כתיב ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם. ר"ל כי אמנם כל מחלה וכל נגע אשר בעולם הנה עיקר רפואתו בתורה אשר הוא דבר ה' ובדבר ה' שמים נעשו וכל העולם נברא בתורה לכן שורש הרפואה הוא ג"כ בתורה. והנה הצדיק העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ונהנים ממנו כו' הוא הרופא נאמן ע"י התורה אשר יצאו מפיו ופרי צדיק לחיים. ועד"ז אמה"כ זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו ר"ל יום טהרתו הוא בהתורה וממנה רפואה תעלה לכל מחלה ולכל נגע צרעת ולזה צריך אל הכהן הוא הצדיק הדור שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו והוא הנקרא כהן ממשיך החסדי' בעולם ועל כזה אמרו בגמ' מובטח אני בו שיהי' מורה הוראה בישראל מאי רבותא בזה שיהי' מורה הלכה מש"ע. אך הכוונה שיהיה מורה דרך הקודש לעמו בני ישראל להמשיך עליהם שפע קדושה וברכה וטובות העליונים הוא המורה הוראה בישראל כמ"ש להורות ביום הטמא וביום הטהור. פי' זה הנקרא מורה הוראה אשר ע"י תורתו שמורה ביום הטמא מגיע את האד' ליו' הטהור להטהר לפני ה'. וכמו שידענו זה מצדיקי הדור שלפנינו שע"י תורתם המשיכו השפעות טובות ורפואה בעוה"ז וכן הדבור יקר של הצדיק בד"ת מרפא מיד והש"י שולח דברי תורה בפיו לרפאות תעלה לכל הצריך לו. כנודע זה המעשה מהרב הקדוש איש היהודי זלה"ה מפרשיסעחי שהי' בעירו בית כזה אשר לא טהור ופעם גברה עליהם המחלה מאד ר"ל ויבואו ויצעקו אליו. אז נפל ד"ת בפיו ברמזים וגימטריאות ואחר תומו ד"ת הלזה שאל אם הגימטריאות נכונים עליהם בחשבונם אז נתרפאו ויהי כן. וזהו שאמה"כ ישלח דברו וירפא' ישלח דברו להצדיק וירפאם. וז"ש זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו כי טהרתו תלוי בתור'. ו הובא אל הכהן. פי' הובא הדבו' אל הצדיק אשר ע"י הדבור שלו בד"ת מרפא לנפש בנ"י ויטהרו כנ"ל. והבן: