מי השלוח
ושלח את הצפור החיה על פני השדה. איתא במשנה (נגעים פי"ד מ"ב) אינו הופך פניו לא לים ולא למדבר ולא לעיר רק לשדה. הענין הוא כי ים ומדבר רומזים על יראה ואהבה, וכן עיר מורה על יראה כמ"ש (דניאל ד',כ') עיר וקדיש. ואחרי השגות ישועות הש"י שנתרפא בשורשו, אין צריך עוד לצמצם עצמו כ"כ ומותר להתפשט, כי שדה מורה על התפשטות, כדאיתא בזוה"ק (בראשית קכ"ב.) כי אית שדה כמ"ש איש שדה, ואית שדה כריח שדה אשר ברכו ה' והבן.
אור החיים
והזה על המטהר מן הצרעת וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר מן הצרעת אחר שבו מדבר הכתוב. ואולי כי לצד שהזאה זו אינה מטהרת אותו בהחלט אלא כיום שפסקה זבה מדם זובה ועדיין צריך הוא לספירת ז' ימים כדין טומאת זב, ותמצא שכל ימי ספרו עדיין הוא אב הטומאה, לזה אמר המטהר מן הצרעת פירוש מגוף הצרעת ולא מן טומאת הצרעת, ולזה אמר לבסוף והיה ביום השביעי וגו' וכבס את בגדיו הא למדת שבימי ספרו היה מטמא בגדים והנה הוא אב הטומאה, ולזה הודיעך כי אינו נטהר אלא מגופו של צרעת ואחר שנטהר מהצרעת צריך לישב בטומאתו ז' ימים: