רש"י
כי יהיה זב. יָכוֹל זָב מִכָּל מָקוֹם יְהֵא טָמֵא, תַּ"ל מִבְּשָׂרוֹ, — וְלֹא כָל בְּשָׂרוֹ. אַחַר שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין בָּשָׂר לְבָשָׂר זָכִיתִי לָדִין, טִמֵּא בְזָב וְטִמֵּא בְזָבָה, מַה זָּבָה מִמָּקוֹם שֶׁהִיא מִטַּמְּאָה טֻמְאָה קַלָּה — "נִדָּה" — מִטַּמְּאָה טֻמְאָה חֲמוּרָה — "זִיבָה" — אַף הַזָּב מִמָּקוֹם שֶׁמִּטַּמֵּא טֻמְאָה קַלָּה — "קֶרִי" — מִטַּמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה — "זִיבָה" (שם):
ספורנו
זב מבשרו. כבר באה הקבלה מבשרו ולא מחמת אנסו' וזה שיהיה הזב שותת בסבת בשרו שהוא כנוי לאמה או לכלי הזרע ולא מחמת סבה אחרת מגרת את הזוב. וכבר פירשו ז"ל (נדה לה, ב) שהזוב הוא כלובן ביצה המוזרת. וכאשר יקרה זה מבשרו שהוא בסיבת חולי כלי הזרע בלבד, הנה זה יורה על חולשתם וחסרון עכולם אשר יקרה על הרוב בסבת רוב התמדת המשגל והרהוריו אשר בו לא תחדל זמת אולת חטאת ובכן ראוי שיספור ז' נקיים אשר בם יסורו הרהוריו מלבו ויטבול מן הטומאה ויכפר בחטאת ועולה על מה שפעל והרהר:
אור החיים
דברו אל בני ישראל ואמרתם וגו'. כל זה מיותר אחר שאמר וידבר וגו' לאמר. ואולי שיכוין לומר על פי דבריהם שאמרו (תו''כ) בני ישראל מטמאין בזיבה ואין עכו''ם מטמאין בזיבה. לזה אמר דברו פירוש לשון קושי שתמצא טומאה בהם יותר מהעכו''ם ישראל זב מטמא משכב ומושב ואין העכו''ם זב מטמא משכב ומושב, ואמר ואמרתם פירוש לשון מעלה על דרך אומרו (תבא כו יד) האמרת והאמירך, הכוונה בזה שהגם שהוא מזקיק בהם הטומאה יותר, זה הוא למעלה להם, שהם ישנם בטהרה, ואין עכו''ם בטהרה, והוא סוד אין שוטה נפגע (שבת יג:):