Quotation_auto על ויקרא 15:2

דברו אל בני ישראל. בני ישראל מטמאין בזיבה ואין גוים מטמאין בזיבה אבל גזרו עליהן שיהו כזבין לכל דבריהן ושרפין עליהן את התרומה אבל אין חייבין עליהם על ביאת מקדש. בני ישראל אין לי אלא בני ישראל מנין לרבות את הגרים ואת העבדים המשוחררים תלמוד לומר ואמרתם אליהם. איש איש מה תלמוד לומר איש איש לרבות תינוק בן יום אחד שמטמא בזיבה דברי רבי יהודה. רבי ישמאעל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר אין צריך הרי הוא אומר והזב את זובו לזכר ולנקבה, זכר כל שהוא זכר בין גדול בין קטן, נקבה כל שהיא נקבה בין קטנה בין גדולה. אם כן מה תלמוד לומר איש איש דברה תורה כלשון בני אדם. אלמא כי מרבי קרא בן יום אחד מרבי, ורמינהו איש אין לי אלא איש, בן תשעה שנים ויום אחד הראוי לביאה מנין תלמוד לומר ואיש. אמר רבא הלכתא נינהו ואסמכוה רבנן אקרא, הי קרא והי הלכתא, אילימא בן יום אחד הלכתא ובן ט' שנים ויום אחד קרא, והא קרא סתמא היא. אלא בן ט' שנים (וכו' ובן ט' שנים) ויום אחד הלכתא, בן יום אחד קרא. ומאחר דהלכתא קרא למה לי, למעוטי אשה מלובן. למה לי למיכתב בזכרים ולמה לי למיכתב בנקבות. צריכא דאי כתב רחמנא בזכרים משום דמטמו בראיות כבימים אבל נקבות דלא מטמו בראויות כבימים אימא לא, צריכא. ואי כתב רחמנא בנקבות משום דמטמו באונס אבל זכרים דלא מטמו באונס אימא לא צריכא (כתוב ברמז תק"צ). תנן הזב ובעל קרי אין מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ, כיצד היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו אבוייו אוחז באמה ובולע את התרומה. זב דכתיב איש כי יהיה זב מבשרו. בעל קרי דכתיב ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע. תניא ר' סימאי אומר איש איש כי יהיה זב מבשרו וגו' מנה הכתוב שתים וקראו טמא שלש וקראו טמא הא כיצד. שתים לטומאה ולא לקרבן, שלש אף לקרבן. ואימא שתים לטומאה ולא לקרבן שלש לקרבן ולא לטומאה, אמרת עד שלא ראה שלש ראה שתים. אימא שתים לקבן ולא לטומאה שלש אף לטומאה, לא ס"ד דתניא וכפר עליו הכהן וגו' מזובו מקצת זובו מביא קרבן ומקצת זובו אין מביא קרבן, הא כיצד שלש מביא, שתים אין מביא. או אינו אלא ראה שתים מביא ראה שלש אין מביא, אמרת עד שלא ראה שלש ראה שתים. ואיצטריך דר' סימאי ואיצטריך מזובו דאי מדר' סימאי הוה אמינא כי קושיין, תלמוד לומר מזובו. ואי מזובו הוה אמינא לא ידעינן כמה ראיות, קמ"לדרבי סימאי. והשתא דאמר מזובו לדרשה וכי יטהר הזב מזובו מאי דרשת ביה. מיבעי ליה לכדתניא וכי יטהר הזב לכשיפסוק הזוב. מזובו ולא מזובו ומנגעו. מזובו וספר מקצת זובו למד על בעל שתי ראיות שטעון ספירת שבעה. והלא דין הוא אם טמא משכב ומושב וכו' אינו דין שיהא טעון ספירת שבעה. שומרת יום כנגד יום תוכיח שמטמא משכב ומושב ואינה טעונה ספירת שבעה. אף אתה אל תתמה על זה אף על פי שמטמא משכב ומושב לא יהא טעון ספירת שבעה תלמוד לומר מזובו מקצת זובו וספר לו. א"ל רב פפא לאביי מ"ש הך מזובו דממעט ביה זב בעל שתי ראיות ומ"ש הך מזובו דמרבי ביה בעל שתי ראיות לספירה, א"ל אס"ד למעוטי הוא לישתוק קרא מיניה, וכי תימא אתיא מדינא, שומרת יום כנגד יום תוכיח. וכי תימא האי מזובו מיבעי ליה מזובו ולא מנגעו, אם כן לכתוב קרא וכי יטהר הזב זובו מאי וכי יטהר הזב מזובו, למד על זב בעל שתי ראיות שטעון ספירת שבעה:

דבר אחר, אמרתי לה ברוך המקום שהרגו שאין לפניו משוא פנים שכן כתוב בתורה ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב, יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברי תיפלות תלמוד לומר לא תקרב, יכול יהא ישן עמה בבגדיה על מטה אחת תלמוד לומר לא תקרב כדי שלא יאמר אדם לעצמו כשהיא בנדתה אסור לבשרה ואסור למטתה פרשה מן הנדה שמא תאמר לבשרה אסור ולמטתה מותר לפיכך חזר ופירש על ידי יחזקאל ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב השוה אשה נדה לאשת איש להיותו נזהר עליה וכו'. ראה האדם קרי חייב טבילה מן התורה אם אמר מי רואה אותי אין בכך כלום, העבירו מכנגד פניו שוב ראה קרי ואומר מי רואה אותי אין בכך כלום, וכן בפעם שילשית עובר על מה שכתוב בתורה ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב (ועבר על מה שכתוב) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר לסוף הוא נעשה זב מתוך דרכיו שנאמר איש איש כי יהיה זב מבשרו וגו' ומה תלמוד לומר איש איש אלא איש אחד לזב מבשרו ואיש אחד למקרה לילה, ואם חזר ועשה תשובה מרפאין אותו. ואם לאו הרי הוא זב עד יום מותו שנאמר וזאת תהיה טמאתו בזובו רר בשרו את זובו וגו'. ואשה כי תהיה זבה רבי ישמעאל אומר פרשה זו לכתחלה לא נאמרה אלא ללמד על בנות ישראל שמטמאות טפת דם כחרדל וצריכה לספור שבעה נקיים, ואחר שספרה שבעה נקיים היא צריכה טבילה כמו נדה גמורה כדי לצאת מכלל עבירה. רמ"א לא נאמרה פרשה זו אלא למצות פריה ורביה שאפילו אוכלת אשה כל מיני מאכל ושותה כל מיני משקה אין אישה קווט בה. אבל אם היה רגיל אצלה בכל זמן אפילו בימי נדתה היה קווט בה והיה מבטל פריה ורביה. לכך נאמר בתורת שבעת ימים תהיה בנדתה וגו' כדי שתהא חביבה על בעלה ביום טבילתה כיום כניסתה לחופה, אם חזרה ועשתה תשובה מרפאין אותה מיד ואם לאו הרי היא בחזקתה עד יום מותה שנאמר ואשה כי יזוב זוב דמה וגו']. אמר ר' (אשי) [יוסף] כי פשיט ריש לקיש בזב בעי הכי ראיה ראשונה של זב קטן מהו שתטמא במגע, זאת תורת הזב ואשר תצא ממו ש"ו אמר רחמנא. כל ששכבת זרעו מטמאה ראיה ראשונה שלו מטמא והאי כיון דשכבת זרעו לא מטמא ראיה ראשונה שלו נמי לא מטמא, או דילמא כיון דאלו איהו חזי תרי מצטרפי מטמיא. אמר (רב יוסף) [רבא] ת"ש זאת תורת הזב בין גדול בין קטן מה גדול ראיה ראשונה שלו מטמא אף קטן ראיה ראשונה שלו מטמא. [בעי ר"י ראיה ראשונה של מצורע מהו שתטמא כ"ו אמר אביי מאי תבעי ליה יהא הוא דקאמר] זאת תורת הזב בין גדול בין קטן וכיון דנפקא ליה קטן מהתם אייתר ליה לזכר לרובת מצורע למעינותיו. ולנקבה לרבות מצורעת למעינותיה. ואקשיה רחמנא מצורע לזב גמור מה זב גמור מטמא במשא אף ראיה ראשונה דזב מטמא במשא. אמר רב הונא ראיה ראשונה של זב מטמא באונס שנאמר זאת תורת הזב וגו' מה שכבת זרע מטמא באונס אף ראיה ראשונה של זב מטמא באונס. אמר ר' יצחק והלא זב בכלל בעל קרי היה בראיה ראשונה ולמה יצא בראיה שניה להקל עליו ולהחמיר עליו. להקל עליו שאינו מטמא באונס. ולהחמיר עליו שהוא מטמא משכב ומושב. (תניא) [ארה] זבו דומה למי בצק של שעורים, זוב בא מבשר המת, שכבת זרע בא מבשר החי, זוב דיהה ודומה ללובן ביצה המוזרת, שכבת זרע קשורה ודומה ללובן ביצה שאינה מוזרת: