פירוש על ויקרא 23:29

ובזמן שהיו ישראל שרוין על אדמתם היו מקדשין את החדש עפ״י ראיית העדים, וכשגלו אין בית דין קבוע לחקור ולדרוש, וכדי שלא יהו ישראל עושין ב' ימים טובים בשינוי זה מזה, האב היום, והבן מחר, ואחיו למחרת, עמדו ישראל על תקנות סוד העיבור שהיו מחשבין מאדם ועד נח, ונח מסרו לשם, ושם ליעקב אבינו, ויעקב אבינו לקהת, וקהת לעמרם, ועד היום הזה הוא מסור לחכמי ישראל לקדש בו חדשים, ואע״פ שמצוה לקדש על הראייה אינו חובה לומר שאם לא נתקדש על הראייה אינו מקודש, תדע לך אם היה זמן מעונן ולא נראית הלבנה עשרה ימים, תאמר שלא נקדש חדשים, לכך נאמר שני פעמים בפסוק לכם לכם, לכם לראייה לקדש, ואם לא, לכם סוד העיבור. ואם תאמר היאך מתאחר בראייתו אחר הקידוש, (סו) הוא שאמרו רז״ל עשה ירח למועדים, מועדים הרבה יש לו, פעמים שבא בארוכה פעמים שבא בקצרה, ולכך ראוי לסמוך על סוד העיבור ולא לעשות ישראל אגודות אגודות להיות זה מחלל שמירת יום קודש של זה, ולאכול ביום עינוי של זה, מזה יתבונן כל בני בינה, שאם תהיה שנה גשומה, ותתכסה הלבנה עשרה ראשי חדשים, אם יבואו לעשותן כולן שלימין כמשפט נח בתיבה ואח״כ תראה הלבנה תהיה בשליש הרקיע ולזה יהי׳ לו ראש חודש, ללמדך כי אין זה דרך הדעת לחשב החדשים משלשים יום כולן, ומי שעושין אותו ברשע, אין חסים על כבוד קונם, ועליהם אמר ישעיה הנביא רועים רבים שחתו כרמי (ירמיה יב י), רועיהם התעום הרים שובבים מהר אל גבעה (שם נ ו), וילכו במועצות בשרירות לבם (שם ז כד), וכיון שאמר הכתוב כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה (ויקרא כג כט), לכל ישראל צוה המצוה הזאת להיות צומים ומתענים ביום אחד בשוה, ולא זה היום וזה למחר, וכבר ישראל נפוצים בארצות שאין הלבנה נראית כדרך שהיתה נראית בארץ ישראל, והתורה אמרה תורה אחת יהיה לכם (במדבר טו כט), לא חילוק דתות, ובזכות ראש וראשון יגאלנו צורנו, מראש וראשון, ראש זו גלות בבל, וראשון זה עשו, דכתיב ויצא הראשון (בראשית ו כה), ונודה לצורנו שהוא ראש לכל ראשון.

בעצם היום הזה. כתב הרמב"ן פי' המפרשים בגוף היום הזה וכן לחם וקלי וגו' עד עצם היום הזה שפירושו עד גוף היום הזה. ולא הזכיר עצם לא בשבת ולא בשאר המועדים רק ביום הכפורים ובשבועות ובאיסור החדש והטעם בעבור שאמר בשבועות מיום הביאכם את עומר התנופה תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה וגמר הענין והאריך לצוות בקרבנות הוצרך לומר וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש כי גוף היום קדוש ואסור בעשיית מלאכה ואינו תלוי לא בעומר ולא בקרבנות. וכן ביום הכפורים מפני שאמר ועניתם את נפשותיכם והקרבתם אשה ובפרשת אחרי מות תלה הכפרה בקרבנות ובשעיר המשתלח הוצרך לומר וכל מלאכה לא תעשו בגוף היום כי יום כפורים הוא בגופו של יום לכפר עליכם מלבד כפרת הקרבנות. וכן עד עצם היום בחדש עד גוף היום הזה שהוא יום הביאכם את קרבן אלקיכם כי אפילו לא יובא הקרבן המצות נוהגות בגוף היום להיות החדש אסור לפניו ומותר לאחריו. וכתב עוד כי עצם כל דבר וכחו ותקפו נגזר מלשון כחי ועוצם ידי. עוז ותעצומות לעם. ובעבור שהעצמות מוסדות הגוף ותקפו נקראו עצמות ולכן אמר בימים הנזכרים עצם היום הזה כי הענין בהם בעצמם לא בדבר אחר נוסף שהם הקרבנות שמקריבים כדפרישית לעיל:

אשר לא תענה. תניא, יום הכפורים שינה הכתוב במשמעו שכתב אשר לא תעונה, לפיכך שינו חכמים בשיעורו – בכותבת ^צר"ל מדלא כתב בלשון חיוב כל הנפש אשר תאכל וגו' אלא בלשון שלילה אשר לא תעונה לכן שינו חכמים משיעורי אכילה בעלמא שהם בכזית והוסיפו על ככותבת שהוא שיעור שני זיתים [ע' מג"א ר"ס תפ"ו]. וטעם הדבר, דכיון דכתיב אשר לא תעונה וגמירי דבציר מככותבת לא מייתבא דעתיה והוי מעונה. ואמנם זה הוא רק לענין מלקות וכרת אבל איסור יש גם בחצי שיעור, וע' בפוסקים. .
(שם פ' א')