פירוש על ויקרא 23:41

וחגותם אותו חג. אמר ליה רב פפא לאביי, ממאי דהאי וחגותם אותו חג לה' זביחה הוא, דילמא חוגו חגא הוא ^קנבמלשון יחגו וינועו (תהלים ק"ז) ומענין מחולות, ועי' מזה באות הבא. אמר ליה, לא ס"ד, דכתיב ולא ילין חלב חגי עד בקר ^קנגלא נתבאר מהיכי תיתא היינו מפרשים וחגותם מלשון מחולות ורקודין כמש"כ ומה טעם בדבר, וי"ל עפ"י המבואר בסוכה נ"א א' דבשמחת בית השואבה חסידים הראשונים היו מרקדין ואומרים שירות ותשבחות לה', ובכתובות י"ז א' בענין המצוה לשמח חתן וכלה אמרו כיצד מרקדין וכו', ובדוד המלך מצינו שהיה מפזז ומכרכר לפני ה' (ש"ב ו'), והבאור הוא, דפעולה זו מורה חבוב והתפעלות העבודה ואהבת ה', ולכן אמר קהלת עת ספוד ועת רקוד. ולכאורה כלפי הלשון עת ספוד הול"ל ועת לשמוח, אלא שתפס שתי הקצוות היותר מנגדות זל"ז, כי ההספד היא מדרגה היותר גבוה בעצבות והריקוד היא מדרגה היותר גבוה בשמחה, וא"כ היה אפשר לפרש כאן דמדכתיב מקודם ושמחתם לפני ה' אלהיכם הוסיף בזה לרומם ערך השמחה עד דיחוגו חגא ברקודין, ודו"ק. .
(חגיגה י' ב')

וחגותם אותו חג ליי' שבעת ימים בשנה. הנה אמרו אותו שב אל היום הראשון שזכר בפסוק הקודם ואמר שבעת ימים בשנה להורות שיש לחגיגה זו תשלומין כל שבעה ואמר בשנה לפי מה שאחשוב להורות שאין חגיגת יום זה משתלמת בחג הסוכות של שנה אחרת:

פס'. וחגותם אותו חג לה'. מלמד שאינו טעון חגיגה אלא יום אחד, שבעת ימים בשנה. לתשלומין שאם לא הביא חגיגתו ביום הראשון מביא כל שבעת הימים. חקת עולם לדורותיכם. לבית העולם. בחדש השביעי תחוגו אותו. להביא יום טוב האחרון לתשלומין: