מדרש לקח טוב
ויקחו לי תרומה. כל מקום שנאמר לי, הוקבע לעולם הזה ולעתיד, כי לי הארץ (ויקרא כה כב), כי לי בני ישראל עבדים (שם שם נה), כי לי כל בכור (במדבר ג יג), והיו לי הלוים (שם ח יד), וכאלה רבות.
בן איש חי
והנה שני מיני ברכות אלו תלויים בצדקת לב האדם ומחשבותיו בבטחון שיש לו בהקב"ה שאם האדם יש לו בטחון שלם וגמור בהקב"ה שאע"פ שרואה בידו עתה ריוח מועט שאינו מספיק לו בעבור ימים הבאים אינו דואג בלבו לומר זה שבידי הוא שיעור פרנסת שני חדשים ומה אוכל בכל השנה כולה בי"ב חודש וכיוצא בזה אלא הוא יש לו בטחון גדול בהשי"ת שיזמין לו פרנסתו למחר כשתכלה פרנסה שבידו ואפילו קצת צער ודאגה לא יהיה בלבו על זה הנה מאחר שהוא כיבד את ה' בבטחון גדול כזה אז הקב"ה יעשה עמו מדה כנגד מדה לתת לו ברכה מכובדת שאין בה תערובת טורח ויגיעה והוא שיתן לו הברכה באוצר ולא בקרקע בעוד הזרע בארץ אבל מי שהוא דואג על ימים הבאים כשיראה את המצוי בידו שהוא מעט ואינו מספיק לימים הבאים והוא מצטער ומחשב בלבו מה אעשה אח"כ אע"פ שבאמת הוא ג"כ בוטח בהשי"ת שיתן לו עכ"ז כיון דעובר בלבבו עם הבטחון מחשבה של צער ודאגה נמצא אין זה בטחון גמור והרי לא כיבד את השי"ת בבטחון שלם שבטח בו לכך כשיתן לו הקב"ה ברכה בשביל שבטח בו יתן אותה אליו בתערובת צער של טרחה ויגיעה כי גם הוא היה לו בבטחון תערובת צער ודאגה שהיה דואג במקצת לחשוב מה אעשה בשביל ימים הבאים ולכך מדה כנגד מדה יתן לו הקב"ה את הברכה בהיות הזרע נטוע בארץ דאז ירבה הטיפול והיגיעה מחמת רבוי הברכה:
פענח רזא
ואכלתם מן התבואה ישן פי' של ששית, ולא מתוקמי קראי בשמיטה הסמוכה ליובל דא"כ איך יאמר וזרעתם את השנה השמינית הלא שמינית יובל הוא: