שד"ל
ויתן אל החשן את האורים ואת התומים: משה נתנם בחשן בשעת לבישה, א"כ לא היו קבועים בחשן, א"כ היה הכהן משתמש בהם לפרקים ומוציאם מתוך החשן, ואולי היו כ"ב אותיות חקוקות על כ"ב תחיכות קטנות של עץ או של מתכת, והיה הכהן מרים משם אות אחת ואח"כ אות אחרת, והשגחת ה' היתה מזמנת לו תשובה נכונה לשאלתו; והיו האותיות ההן נקראות כל א' בשם מיוחד, האל"ף היתה נקראת אוּר, והת"ו היתה נקראת תם, וכללן מאל"ף ועד ת"ו נקרא אורים ותומים, ומזה נמשכת קבלת רז"ל שמאותיות שמות השבטים היו מבינים התשובה.
מנחת שי
וישם עליו את החשן. חצי התורה בפסוקים כן כתוב בספרים. ונ"ל שכן צריך להגיה במס' סופרים פ"ט וקשיא לי הא דאמרינן בפ"ק דקדושין לפיכך נקראו הראשונים סופרים שהיו סופרים כל אותיות שבתורה שהיו אומרים וא"ו דגחון חציין של אותיות של ס"ת דרש דרש חציין של תיבות והתגלח של פסוקים. יכרסמנה חזיר מיער עי"ן דיער חציין של תהלים באותיות והוא רחום יכפר עון חציו דפסוקים. ועוד קשה הא דתניא התם תנו רבנן ח' אלפים ותתפ"ח פסוקים הויין ס"ת יתר עליו ס' תהלי' ח' חסר ממנו ד"ה ח' ופסוקי דידן חסרים ממנין זה למאות (כי כפי חשבון הנמסר בכל החומשין עולה פסוקי התורה חמשת אלפים תתמ"ה) ולאלפים ולמאי דקסבר רב במגלה פ' הקורא עומד (די"ד ז"ל שם) כל פסיקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה קשה טפי איך נפל הפרש גדול כזה במניינם ונוכל לומר שאין אנו בקיאין בפסוקים כי הא דאמרינן התם בקידושין בעי רב יוסף (ילקוט סוף פרשת שמיני) והתגלח מהאי גיסא או מהאי גיסא אמר ליה אביי פסוקי מיהת ליתו לי מנינה בפסוקי נמי לא בקיאינן דכי אתא רב אחא בריה דרב אדא אמר במערבא פסקי להאי קרא לתלתא פסוקי. ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן. ומייתי לה נמי בנדרים פ' אין בין המודר. ועדיין אין דעתי נוחה בזה כי ההפרש גדול מאד מלבד שפסוקי תילים הם קצרים ולא שייך בהו הפסק כשל תורה. ותשבי יתרץ: